ערוץ 2 מסמם אותנו

מצד אחד, אומרת בנאי, "זה מה שאהבתי בלימור. אהבתי את שני המאפיינים בו זמנית". מצד שני, עמוק עמוק בלב היא ידעה שמהר מאוד צריך להשיל את אדרת הלימור שיצאה מכל החורים, שנייה לפני שהדימוי ידבק בה ולעולמים יכנו אותה לימור, לימור ועוד פעם לימור.

יום אחד, לפני חודש או קצת יותר, קמה בנאי בבוקר, משכה את העיתון לפני הקפה, פתחה וקראה על עצמה, וחטפה את הגועל של החיים שלה. לימור בהריון, היה כתוב שם. שחור על גבי לבן. חרדות רדומות התעוררו אז מחדש. הגולם קם על יוצרו. היא, אורנה, הילדה מבאר שבע, זו שכל ילדותה ההורים שלה צעקו עליה למה את לא כמו הבת של ההוא או הבת של ההוא, ובגלל זה היא הראתה לכולם מה היא שווה - נמחקה באחת והפכה ללימור הלא קיימת. "וזו היתה גסות ברמות שלא האמנתי. עלתה בי תחושה של גועל. מה, אני לא בן אדם? קרה לי משהו שקורה לבני אנוש, הריון, והם כותבים 'לימור בהריון'. מגעיל".

"חזרתי מההופעה ההיא בטראומה"

"ברור שידעתי".

את יודעת, הכל השתנה כאן. סדר היום הציבורי שונה. הנה, על יואב ושרון כותבים בעמודים

הראשונים.

"נכון מאוד. ואני קוראת לזה הידרדרות מוסרית. איפה שאני לא מסתכלת יש הידרדרות מוסרית: בעיתונות, בטלוויזיה".

איפה בטלוויזיה?

"למשל 'קחי אותי שרון' כזה. אני לא ממש רוצה להרחיב, כי אני שייכת לערוץ הזה. תראה, אני לא חושבת שאני עושה את הדברים בצורה כזו, אבל אני שייכת למקום שממנו יוצאות התוכניות האלה. למרות שחלקן בהחלט טובות, הרוב זה אסקפיזם לשמו. העניין פשוט. מסממים אותך, ויסממו אותך באופן שאתה לא תצטרך להתאמץ, תגיע למצב שבו לא תוכל לחשוב. הצופה פשוט בולע רדידות, והרדידות הזו מאוד מסוכנת".

יהיו שיגידו שיש לך חלק ברדידות הזו.  

שלא למיקרופון, כמו שנהוג להתבטא, בנאי מונה בלהט תוכניות שלדעתה ההגדרה 'ביזיון' עושה להן חסד. היא מודעת למצבה של 'התעשייה' בארץ, ולאילוץ של אמנים להתפשר - אבל לא מקבלת את זה. ,"להתפשר'? לא מכירה את המילה הזו. שילכו לעשות מסז' או הרפיה, שיעזבו את המקצוע. אני מכירה כל כך הרבה אמנים שהם בעצם פקידים".

בנאי לא מקבלת את ההנחה שממרומי מעמדה קל לה לדבר. "אני מכירה סטנדאפיסט מפורסם ומצליח שמופיע בקניונים. אני לא מסוגלת. שים לי מיליון דולר על השולחן ואני לא אופיע שם. אני לא בדרנית רגילה, אני אדם רגיש שצריך שיעטפו אותו כל הזמן בחום, אור ופרחים. שלחו אותי פעם להופיע מול קהל שהיה איום ונורא. חזרתי בטראומה, לא הופעתי אחר כך כמה חודשים".  

אבל זו השנה של אורנה בנאי: היא נבחרה כחברת מועצת העיר תל אביב מטעם תנועת הירוקים, והשוס השני והעיקרי - היא אוטוטו הופכת להיות אמא. ולמרות כל זה, שוב ושוב היא מצהירה על היותה אדם פסימי. "גיהנום", היא אומרת, "גיהנום מה שיש לנו כאן, והולך להיות הרבה יותר גרוע".

והנה, את מביאה ילד לגיהנום הזה.

"זה לא משהו שתיכננתי. פשוט קרה. האמת היא שכשגיליתי את זה חשבתי שקרה לי נס. נכנסתי להריון מקשר זוגי שהיה לי עם מישהו, והתלבטתי. בסופו של דבר החלטתי להשאיר את הילד".

הגילוי התרחש פחות או יותר באשמורת ראשונה של יום חדש. ארבע או חמש בבוקר. דבר ראשון היא התקשרה לסוכנת השחקנים שלה, חברתה זהר יעקובסון, אחר כך התקשרה להורים. אבא שלה, יצחק בנאי, היה שופט באר שבעי, ואמא שלה, שמחה, מנהלת בית ספר. היא באה ממשפחה שמרנית, שערך המשפחה בה הוא מעל הכל, כך שבשורה על הריון כאם חד הורית עלולה להיות בעייתית. אבל בנאי אומרת שדווקא בגלל זה הבשורה התקבלה בשמחה גדולה.

"אולי לפני עשר שנים היו זורקים לי איזו מילה, אבל היום, בגיל 36, הם מאוד מציאותיים. תראה, הם ראו שחתונה כבר לא תהיה אצלי, ושמחו שלמרות הכל אהיה אמא. ולמרות שאני לא אדם שהולך בדרך רגילה, מתחתנת ויולדת ילדים, הם מקבלים את זה נהדר. אמא מתרגשת עד דמעות, אבא מאופק יותר".

את רואה את עצמך דוחפת עגלה, חיתולים, קקי-פיפי?

חושבת שילד הוא ההשלמה לפאזל שלי. החתיכה החסרה כדי שהתמונה תהיה שלמה ומאוזנת. אני חושבת שזה מה שהיה חסר לי. אבל ברור שהכל תעלומה גדולה עבורי. אף פעם לא הייתי מחוברת לעניין הזה של הריון ולידה. כאילו לא ראיתי את זה. אני רואה יותר כלבים מילדים, מחוברת יותר לעולמם של הכלבים. יכולים לצוץ מולי תינוק וכלב, ואני אסתכל על הכלב. זה הרבה יותר מגרה אותי. הנה, ראיתי כלב ברחוב, והחסרתי פעימה".

לאיזה עולם תביאי את הילד שלך?

"בטוח שהוא לא יגדל לבד. הוא ילד שייצא לתוך סביבה תומכת. רק עכשיו אני מתחילה להרגיש אותו. הוא בועט בי בטירוף בבטן, ואני מתחילה להתגעגע, יש בי סקרנות. אני סקרנית מאוד לראות מי זה הילד הזה שלי, אני מחכה לו. מה אני אגיד לך, הילד הזה שפר עליו גורלו. יהיו לו חיים טובים. תסתכל על סיגלית, הכלבה שלי, ותבין מה זה חיים טובים. ובכלל, כל מה שמעניין אותי עכשיו בחיים זה שהילד יהיה בריא. אמרתי לך, אני מרגישה כמו נס. כל פעם אחרי אולטרסאונד הגינקולוג שלי אומר שהכל בסדר, ואני אומרת וואלה. איך זה קורה שהכל בסדר, איך לא מתפקשש משהו. פשוט נס".

שלהם מאוד שפט אותנו, היום זה הפוך. היום ההורים נותנים לילדים שלהם תחושה שהם הכי מוצלחים. חבל שאנחנו לא גדלנו ככה. 

והעניין הזה עצר אותך?

"להיפך. דחף אותי".

אולי כאן נטמן הזרע שעליו בנאי מדברת כפחד מאנשים. התרחקות, סגירות, חשדנות. ואולי הפיצוי לכל זה הוא העניין הגדול שלה בבעלי חיים. האהבה הגדולה שאינה תלויה בדבר. בנאי מגדירה את האהבה לבעלי חיים כ"חזקה, טהורה, כואבת". היא היתה בת 26, לפני עשר שנים, כשאחיה אביתר הגיע אליה הביתה ובזרועותיו כדור צמר שחור, מה שהתפתח לימים לסיגלית. לפני זה לא היה לה מושג על העניין הזה של בעלי חיים. "סיגלית שינתה לי את החיים, פתחה לי מקום של אהבה אחרת שלא הכרתי קודם". כשהיא מדברת על בעלי חיים מתקבלת אורנה נטו. המון פגיעות, כנות, כאב, בלי מסכות והגנות. שוחה במים שלה. בנאי מודעת לכך שרבים עשויים לראות בה סוג של תמהונית לשמע דיבוריה על חיות. 

והרי עניי עירך קודמים, ובסופו של דבר יש הרבה יותר אנשים מסכנים, שגם להם צריך לעזור.

"שמעתי את זה. ואכן יש בי רגישות מאוד גבוהה וחמלה גם לבני אדם, אבל יש משהו בזעקה האילמת של בעלי החיים שאני כנראה מזדהה איתה. בני אדם מתקלקלים, התום נעלם, הם הופכים למחוספסים ויש בהם רוע. התהליכים האלה לא עוברים על בעלי חיים. אני לא משוגעת ולא רואה רק בעלי חיים מול העיניים. אולי בגלל שהם לא יכולים לדבר צריך להקשיב להם יותר, ויש בי רגישות כזו להקשיב להם, לדעת מה הם רוצים. זה כל כך רחוק מהרוע האנושי".

וכאן, על הטיקט הזה, נכנסה בנאי לפוליטיקה - פוליטיקה עירונית בינתיים. איכשהו יש תחושה שגם כאן אחז בה סוג של בהלה. איכשהו יש תחושה שגם לעניין הזה היא נגררה. "באתי לעניין מהתגייסות למטרה. כאדם מפורסם יש לי השפעה וכוח, שאותו ניסו לנצל אנשים מהפוליטיקה. בא אלי מיכאל רועה מהירוקים ולחץ. אמרתי לו שאין סיכוי. אין לי זמן. הקריירה שלי לוקחת המון זמן, ויש לי את החיים שלי. הוא הרגיע אותי, אמר לי נשמור עלייך, נוביל אותך נכון, את צריכה להיות בזמן הנכון במקום הנכון".

לבנאי אין עדיין מושג ירוק מה היא הולכת לעשות במועצת העיר. ישיבות מועצה משמימות לא ממש מעניינות אותה, ונדמה שהיא לא יודעת מה לעשות עם הפרי הזה שנפל בחלקה. "אני לא ממש מבינה בשפה הזו, קודם כל אלמד כמה מושגים חשובים ואיתם אחולל שינויים". איזה שינויים? נו, כאן כבר העניין נעשה קשה יותר. "אתה יודע, יש תקנות שבהן נופלות החלטות שנקבעות בחוק". 

כלומר?

"תראה, אני עדיין לא ממש יודעת, זו באמת לא השפה שלי. יש דברים שאני אלמד".

אבל על מה תלכי? בעלי חיים? איכות סביבה?

"גם וגם".

ואולי את פשוט גימיק?

"גימיק שמימיק. מה אכפת לי מה אומרים. תקרא לזה איך שאתה רוצה. לא איפת לי, אם זו דרך

להשפיע".

אולי האפרורית המקומית באמת קצת מייגעת פיגורה בקנה מידה של אורנה בנאי, אבל על ענייני דיומא היא הולכת בגדול. אש וגופרית. כי זה תפקידו של האמן. להשפיע. לשנות.

אז קודם כל לימור, עוד פעם לימור. "לימור ביטאה את ההתלהמות של העם שהולך עיוור אחרי 

ומה בנאי עושה לטובת העניין? אז זהו. "התקשרו אלי מ'תעיוש', תנועה של ערבים ויהודים, והציעו לי להצטרף להפגנה במחסומים. אני ממש מעריצה את האנשים האלה, אבל בינתיים זה עוד לא הסתייע". זה לא שהיא פוחדת או משהו כזה, פשוט זה לא יצא. 

"אבל בהתנחלויות אני לא אופיע בחיים. ההתנחלויות בחטא הולדתן, ואני מכה על חטא ומתביישת. זה לא מוסרי בעיני להופיע שם. ובכלל, זה הדבר הכי רע שקרה לנו. בגללם אנחנו נהרגים כמו זבובים וגם הם".

את רוצה להגיד לי שאת מבדילה בין פיגוע בדיזנגוף לבין פיגוע בהתנחלויות?

באיזה מובן? 

"הם לא צריכים להיות שם. נקודה. לילד שלי לא אתן ללכת לשמור בהתנחלויות. יצטרכו לדרוך לי על הגוף לפני זה. אני לא מבינה, אנשים לא עושים את ההקשר בין הפיגועים לכיבוש. על כל פעולה שלנו יש 50 פיגועים, ואני עומדת מול הטמטום הזה ולא מאמינה. ואני שואלת: איך אתם לא מבינים, מטומטמים?".