לאן נעלמה אורלי פרל

היא תמיד תישאר צרובה בתודעה בתור אישה-ילדה אולי בגלל 165 הסנטימטרים שלה, הגוף הצנום, הקול הארנבי, ואולי בגלל התנהלותה. פעם היא היפרית ופעם מחפשת חיבוק. אבל אורלי פרל, זמרת ברים אדומה, כבר בת 31. פרל, שחקנית מוכשרת שכבר הספיקה לקטוף אוסקר ישראלי ("עפולה אקספרס", שחקנית המשנה) ולכבוש את הרדיו בדואט "זה כל הקסם", שכתב הלשעבר המיתולוגי, נמרוד לב, מתגוררת בחצי השנה האחרונה באילת. שקט לה שם, וזה הרבה לצעירה שלא תמיד יודעת מה זו שלווה. וחוץ מזה תוכלו לראות אותה בשבוע הבא בערוץ 10 בסידרת הדרמה החדשה "מעורב ירושלמי", שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים האחרון.

ברחת לאילת?

"לא ברחתי לאילת. אני שם, כי נורא יפה שם, ונמאס לי מהעיר. לא תיכננתי את זה. נסעתי לחופשה לכמה ימים ולא התחשק לי לחזור. לא יכולתי לעזוב את היופי הזה. אולי בגלל שאני ילדת עיר, שקו 5 זה הנוף שלה. "הקסם הזה של לצאת לחלון ולראות את ההרים, את הים, ואז לרדת לים ולשנרקל ולצלול, זה הדבר הכי מרפא שיש. אני חולה על ים, והים באילת - אין עליו. יש לי את הפינה שלי, עם ההרים שלי והציורים והגיטרה. כל מה שאני עושה הוא בהילוך הרבה יותר נמוך, וזה מה שרציתי - להוריד הילוך במוד. יותר שאנטי".

היו גם דיבורים אחרים.

"לא עברתי לאילת בגלל משבר. בנאדם עוזב את העיר, וישר מדביקים לו משבר. הגיע לאוזניים שלי שיש דיבור כזה. כשלאנשים אין מה להגיד, הם ממציאים תשובות. כרגע טוב לי, אני מזרימה לווריד טבע, יכול להיות שזה יימאס עלי יום אחד, אבל עכשיו הזריחות האלה שוות לי הכל".

אבל קשה לעשות מוסיקה ולשחק כשאת באילת.

"דבר ראשון אני הרבה על הקו. אני נוסעת לתל-אביב כל פעם שיש לי עבודה או אודישן. גם בתל-אביב לא קמתי בבוקר והלכתי לעשרים אודישנים. קמתי ואמרתי, אוף, איזה חום, איזה לח. מה אני אעשה עד הערב? עכשיו אני גם מתחילה לברמן שם, כמו שעשיתי בתל-אביב, שיהיה לי אש"ל".

למה את תמיד פוחדת להתראיין?

"אני בנאדם רגיש ופיסקה אחת מרושעת יכולה למוטט אותי. פעם קיבלתי אוסקר יום לפני כתבה. אחרי שקראתי אותה, כבר לא היה משנה לי אם הייתי מקבלת אוסקר הוליוודי. נורא נפגעתי. אף-פעם לא הרגשתי שהצלחתי לשלוט בלשון. תמיד איכשהו עושים עלי פסיכולוגיה. אני גם אוהבת נורא לרצות, אפילו אם זה עיתונאי. לרצות זה מעולה, אבל לא כתכלית. זה מחליש אותי".

למה חשוב לך כל-כך לרצות?

"למה אני שחקנית? מאותו מקום. מתוך רצון שיאהבו אותי, בשביל לקבל חיבוק, גם אם זה לפעמים על חשבוני". פרל התחילה כשחקנית תיאטרון בגיל21. מאז הספיקה לעשות קולנוע (לא רק "עפולה אקספרס" גם סרטים כמו "טאהרה" ו"השיבה מהודו" שנקטלו) וטלוויזיה ("זינזאנה" עליה קטפה עוד פרס), ולהקים להקה "ראלי צ'ופר" מהלהקה נשארו בעיקר דיסק גנוז.

מה בעצם קרה עם התקליט?

"התקליט נגנז. בחברת התקליטים ייבשו אותנו מלא זמן, עד שיום אחד הודיעו לנו שהוא לא הולך לצאת. רובו באנגלית והחברה לא האמינה ששווה לה. זה שבר אותי מאוד. בעצם מודיעים לך שהבייבי שלך מת בטרם עת. בהתחלה הרגשתי כאילו העולם נחרב. זה לראות את ארץ ישראל ולא להיכנס אליה.

"אבל זה בסדר. אני מתחזקת, וכבר מתחיל לדגדג לי לעשות עוד אחד. אני אוספת. אוספת חומרים, אוספת כוחות. אני יודעת מה יש לי ואת זה אף-אחד לא יכול לקחת. אני מרגישה שאורלי בת 31 זה דבר הרבה יותר נבון, חכם, מחובר לעצמו מאורלי בת 25 שפתאום התפרסמה.

"לנמרוד מגיע קרדיט עצום על הקריירה המוסיקלית שלי. תמיד נורא רציתי לעשות מוסיקה, אבל אף-פעם לא ידעתי שיש בי כישרון לזה. התחלתי לכתוב שירים, נמרוד שמע אותם, ומה זה התלהב. אני זוכרת את עצמי משמיעה לו את השירים על הגיטרה, והוא אומר לי, 'בואי הנה יא מפגרת, את גאונה'".

לא הסתדרת אז עם הפרסום?

"הפרסום נפל על ילדה קצת מבולבלת. אז לא ידעתי שאני שחקנית מוכשרת כל-כך היום אני יודעת, אבל זה עדיין הולך ליד כל מיני דברים בעייתיים. בא על חשבון כל מיני מפלצות. אז לא הייתי החברה הכי טובה של עצמי בעולם, ופתאום כל העולם אומר לי שאני גדולה, שאני ברבור. זה היה מבול. כולם רצו להיות חברים שלי ואני אפילו לא הייתי חברה של עצמי".

הפרסום רק רע?

"אני אוהבת את זה שיצרתי לעצמי כרטיס ביקור. יש לי במרכאות כפולות ומכופלות מפעל חיים. עשיתי משהו בעולם הזה. הטבעתי איזו חותמת. מעכשיו כל מה שאני ארצה לעשות יהיה יותר קל, כי יש לי את ההטבעת חותמת. המינוס היה שזה שינוי קיצוני ושינויים קיצוניים יכולים לבלבל. בגדול, לא הייתי משנה דבר".

"זה כל הקסם" היה שלאגר גדול.

"האמת היא שכשהקלטנו את זה, לא היינו חברים. היינו באחת הפרידות שלנו, אבל נמרוד בכל זאת רצה שאני אבוא לעשות קולות, כי זה שיר עלי. חמי (רודנר) הוא זה שאמר, 'בואו נעשה את זה דואט'.

"נורא כיף שיש עלייך שיר, ועוד כזה שיר, שיר אהבה. הקטע שזה שיר של זוגות נורא עושה לי טוב. אני מרגישה שאני מין קופידון קטן, שמתחתנים עליו ומציעים עליו נישואים. אוקיי, הזוגיות שלנו לא עבדה, אבל לפחות יש את הבייבי, את השיר הזה".

נמרוד עדיין מאוד חשוב בחייך?

"הוא המיתולוג'יק אקס. הוא אחלה גבר. זן נדיר. לא יכולנו להיות ביחד ולא יכולנו להיות זה ליד זה. אני ספידית מדי לקצב שלו".

את בונה על הסידרה החדשה כעוד הצלחה?

"מאוד. נורא נהניתי מדרך העבודה. הרגשתי שיש לי רשת הצלה מההפקה החמה ומהפרטנרים כדי להרגיש בטוחה בתפקיד. המקצוע שלי זה אני. זו אני שצריכה לראות את עצמי בסוף על המסך, וזה פשוט מפחיד. כשאני באה ליום צילום עם חיוך, אני שוב נזכרת למה רציתי להיות שחקנית, ואני חייבת להגיד שבסידרה הזאת החזירו לי את החיוך ואת התשוקה שהתחלתי לאבד. כפי שאתה יודע, אין לי הרבה ביטחון, וכשאני טיפה מקבלת חיבוק, חיבוק אמיתי, אני מרגישה בטוחה, מאושרת".

למה את מאבדת נורא מהר את הביטחון?

"בגלל שאני נורא פגיעה מתלקחת נורא בקלות. אבל כבר מצאתי דרך איך לחיות את החיים בלי לסבול יותר מדי".

את כבר בת 31 בטח זה הרבה יותר נוח.

"אני לא מרגישה בת 31. אני מרגישה כמו שאני נראית. די ילדה. עכשיו לפחות אני יודעת מה אני אעשה כשאהיה גדולה. יש לי מיליון ת'לפים חלומות. יש לי את החלום לעשות מוסיקה, ויש לי את החלום לטייל בעולם, ואולי לפתוח איזה מקום, איזה גסט-האוס בזנזיבר, והכל עם נוף מדהים וקוקוסים שנופלים מהעצים. אני אפילו יכולה לדמיין את הילד שלי רץ ערום על החוף עם תלתלים

בלונדיניים".

בכל זאת נשארת תמימה.

"הייתי פעם הדבר הכי תמים בעולם. חייתי הרבה שנים לפי תפיסה של דגי נוי, למרות שמסביב יש הרבה כרישים. בתמימות שלי יש משהו טיפשי, משהו אינפנטילי, אבל אני לומדת להסתדר גם עם זה".