שומרים על המדינה
בואו להעביר זמן איכות עם הבן במחסום קלנדיה. בקמפיין "עושים מילואים, שומרים על המדינה", החליט מישהו לצייר את השירות בשטחים כמשהו קל וחיובי
מאזיני גלי צה"ל כבר התרגלו לתשדירים הקוראים להתנדב לשירות מילואים. קול נעים של גבר (ואפילו אשה אחת) המספר איך בגילו, הרבה אחרי 50, הוא מגשים את הציונות החדשה ומתנדב לשרת במדים. השירות הוא תמיד אחת המלאכות האפורות של הכיבוש בשטחים, אבל המתנדבים שלנו יודעים רק זוהר. למתקשים בהבנה נאמר בסוף: עושים מילואים, שומרים על המדינה.
זה נשמע כה מובן, כה ישראלי, שנדרש קצת זמן לתפוס את האבסורד. בעשור האחרון הקטין צה"ל ביותר מחצי, מטעמי חיסכון בתקציב, את מספר ימי המילואים המנוצלים. ההשתמעויות החברתיות של החלטה זו ידועות: משרתי המילואים הפכו למיעוט. רוב התופעות השליליות האופפות את המילואים בשנים האחרונות, מפורומים של מחאה ועד מאבקים על ביטוח ותנאי שירות, נובעות מכך שתופעה כלל-ישראלית הפכה לנחלת אחוזים בודדים באוכלוסייה.
אפילו עלייה מתמשכת בנפח הפעילות הצבאית לא שינתה ממש את המספרים. למבצע "חומת מגן" גויסו כמה חטיבות מילואים, אבל מאז מחזיק צה"ל בשטחים רק קומץ יחידות שאינן סדירות. המהומה האחרונה סביב צווי הקריאה החריגים נבעה דווקא מהשימוש המועט במילואים: אחרי שבוטלו מחזורי מילואים בימי ההודנה, נדרש צה"ל להעלות את סדר הכוחות וקרא לכמה גדודים באופן שעורר מחאה. הרוב המכריע של החיילים שגויסו הפעם לא שירתו בשטחים מאז "חומת מגן".
אז מה פתאום להתנדב למילואים? למה מעלים על נס יהודי כמעט בן 60, או אמא שהבן שלה כבר מילואימניק, ומספרים לנו שבזכותם הסדירים יצאו לרגילה והמחסום המשיך לתפקד? במדינה שבה יש יותר בני 30 שכבר מזמן לא לבשו מדים מכאלה שכן, מה זה הסיפור של "מתנדבים למילואים, שומרים על המדינה?" במדינה שבה לרוב הגברים אין כבר נעליים צבאיות, מה האגדה על כמעט-סבתא שבזכותה הוקל לחיילי החובה? גם אני לא ממש הבנתי. עד התשדיר האחרון.
אם לא שמעתם – ולא תשמעו, כי נראה שמישהו שם לב והחליף את הטקטס – הופיע בו אב שסיפר כי התנדבותו למילואים איפשרה לו ולבנו "להעביר זמן איכות במחסום בקלנדיה". נשבע לכם: ככה בדיוק הוא אמר.
כי ככה זה בחיים הישראליים. ביומיום אין זמן לראות את הילדים. עבודה, סידורים, אתם יודעים. אבל במילואים, במקום שקט ואיכותי כמו המחסום, אבא ובן יכולים לבלות יחד. נכון, יש במחסומים אמבולנסים שמתעכבים, נשים שכורעות ללדת, תורים אינסופיים וסתם מלאכה קשה, מושפלת ומשפילה, של הכיבוש. אבל בתשדיר, זה הופך ל"זמן איכות". ומי לא יתן הכל בשביל קצת זמן איכות, אפילו בגיל 60?
אנשי המילואים, אזרחים במחשבתם וחיילים לשעה, היו תמיד נושאי המחאה בתוך הצבא. כך היה אחרי מלחמת יום הכיפורים, וכך לפני 20 שנה בלבנון: מחאת המילואים הביאה לשתי נסיגות של ישראל, מהשוף לאוואלי ומשם לרצועת הביטחון.
הפעם, כנראה, החליט מי שהחליט לא רק להשתמש במעט מילואים ככל האפשר, אלא גם להביא לצריבה תודעתית באמצעות הקמפיין ההזוי הזה: לצייר את השירות בשטחים, שהוא כאמור עיקרם של סיפורי ההתנדבות הרדיופוניים, כמשהו חיובי, קל, איכותי אפילו. כל אמא יכולה לעשות, כל אבא היה רוצה. איש לא מציג שאלות, כי שומרים על המדינה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
