אלטה ולטלינה: סקי, קניות וספא

לטיול הסקי באלפים המושלגים שבצפון איטליה יצאתי כשטראומת החרמון עדיין טריה בראשי. לא מדובר חלילה בטראומת החרמון של 1973, אלא בטראומה זוטא של חורף 2000. ניסיתי להשתלב במדרון הגולשים התלול מיד כשהצלחתי לעמוד לבד עם המגלשיים על השלג החלק. התוצאה היתה כמעט קטלנית והסבה נזק אורתופדי לי ולקשישה שהחליקה לתומה. אני מנצל במה זו להתנצל בפניה, שוב, מעומק לבי.

אחרי התקרית נשבעתי שלא עוד, אך לא עמדתי בנדר ויצאתי לאתרי סקי באזור אלטה ולטלינה בצפון איטליה. האזור אינו מוכר לגולשי הסקי הישראלים אבל לא סובל מחוסר פופולריות בקרב תיירי החורף האירופים, אולי משום שהוא אירח כבר פעמיים את אליפויות העולם בסקי ותושבת המקום דברה קמפניוני היא אלופת העולם לשנת 2000 וגאוות המקומיים.

יש, הצלחתי לעמוד

ביקרנו בשלוש עיירות מושלגות, הראשונה ברשימה סנטה קטרינה. בעל מלון 'ספורט' בעיירה, כנראה קתולי אדוק, התרגש מקבוצת הישראלים שהגיעה מארץ הקודש. אולי בגלל זה, ואולי לא, ארוחת הערב כללה תשע מנות של אוכל צפון איטלקי אותנטי (והתפריט לא כלל פיצה). היין, חצוף, ספונטני ובצבע אדום עז, היה מתוצרת היקב המשפחתי. החדרים הצנועים מציעים כל מה שצריך בחדר מלון. לא מדובר במלונות יוקרה של רשתות פאר אלא במלונות משפחתיים ונעימים.

אחרי ארוחת הבוקר עטינו את כל הבגדים שהבאנו במזוודה ודידינו לעבר החנות להשכרת ציוד הגלישה. החנות, איך לא, היא של אחת מאחיותיו של בעל המלון. המשפחה האיטלקית החמה, ה"פמיליה", חולשת על כל תחומי החיים בעיירה, וכל תחומי החיים קשורים בדרך זו או אחרת בסקי.

מצוידים במגפי גלישה, מגלשיים, חליפה ומקלות יצאנו לכיוון מדריך הסקי. מבחינתי הגעתי לשיא. תמונה עם ציוד הסקי וחיוך של מנצח היתה מספקת אותי, אבל הלחץ הקבוצתי עשה את שלו והתחלתי בשיעור הראשון. מודה אני כי לא התגלה בי כישרון חבוי שפרץ לפתע, אבל הצלחתי במהרה לעמוד על שתי רגלי ולגלוש לאט לאט תוך פרק זמן סביר. בשיעור השני גם למדתי איך לעצור מבלי לתפוס כנף בגד של גולש שעבר לידי במקרה. "תוך שבוע, כל יום שעה אחת בלבד, ואתה כבר גולש לבד משם", אמרה איזבלה המדריכה והצביעה לעבר מסלול הגלישה האדום, השמור לגולשים מתקדמים.

אחד הדברים העיקריים שלמדתי הוא שחשוב מאוד לבדוק מה המרחק מהמלון לאתר הסקי. עבור המתחילים, ההליכה במגפי הסקי דומה להליכה כשמטילי עופרת כבדים לרגליך. תוסיפו שני מגלשיים באורח מטר וחצי, שני מקלות שאורך כל אחד מהם מטר, כפפות, צעיף וכובע גרב, ותבינו למה צפויה לכם בעיה מסוימת. ואל תספרו לי שהייתם בסיירת ושכבר גמאתם מסעות כשנגמ"ש על גבכם. בשלג זה סיפור אחר.

עיירת דיוטי-פרי

בורמיו הוא שמה של העיירה השניה בה ביקרנו. גם שם היה מי שדאג שהיציאה ממלון 'נבאדה' לסקי-פס תהיה ידידותית למשתמש. רכבל מוביל את הגולשים לעבר נקודות הגלישה בורמיו 2000 ובורמיו 3000 (המספרים מייצגים מטרים מעל פני הים). בגלישה, כך מתברר, מוציאים הרבה אנרגיה. במו עיני ראיתי גולש באתנחתא מוציא מהתרמיל שעל גבו בקבוק שהכיל ליטר חלב, גומע את כולו וממשיך לגלוש. לי לא אמרו להביא חלב, אז עצרתי בקפה-מסעדה באמצע מסלול הגלישה ושתיתי קפוצ'ינו. האספרסו, המצאה איטלקית מעוררת קנאה, זורם שם כמו מים. גולשים, נחים, מזמינים אספרסו, מחסלים אותו בשלוק אחד וחוזרים לגלוש. אגב, השוקולטה הסמיכה טעימה להפליא. חובה לטעום.

אחרי הסקי ארוחת צהריים, מנוחה, ולאטרקציה הבאה – אתר הספא והמרחצאות החמים 'באני וואקי', לא רחוק מהעיירה. זהו מקום קסום שכולו מבוך של בריכות ואמבטיות חמות, בריכות גופרית, מפלים ובריכות חיצוניות מחוממות בתוך הקור המקפיא. בחצר המושלגת יש בריכה מחוממת, כך שאפשר להרגיע את הגוף במים החמים כשהראש והכתפיים נשארים בקור של מינוס 6 מעלות. אחר-כך אפשר להשלים את התענוג בסאונה יבשה או רטובה, באמבטיית בוץ ובחדרי המנוחה. אזהרה: חלק מהמתרחצים מבקשים למקסם את ההשפעות הרפואיות של המים על כל נקבוביות העור – ומתרחצים בעירום. לא להיתפס לפאניקה ולרוץ להתלונן בהנהלה, או להבדיל, לחשוב שזה רמז כלשהו שמיועד רק לך. מדיניות המקום מאפשרת רחצה בעירום, אך מחייבת שימוש בחלוקים במעבר מבריכה אחת לשניה.

בורמיו, עיר שכל קיומה מבוסס על תיירות סקי בחורף וטיולי הרים בקיץ, מספקת תעסוקה לשעות האפטר-סקי. העיר העתיקה מציעה פאבים, מסעדות וחנויות. המוצרים בחלונות הראווה המעוצבים צועקים 'קנה אותי', אבל תגי המחיר הצמודים גורמים לדיליי.

 'סקי-קניות', זה מה שמציעה התחנה השלישית בה ביקרנו – ליביניו. העיירה הזו פטורה ממס, או בעברית 'דיוטי-פרי'. מדרחוב שכולו חנויות המציעות אופנה, מוצרי ספורט, הנעלה, מזון ומוצרי אלקטרוניקה – פטורות ממס. צריך לקחת בחשבון שכשקונים משקפי שמש של גוצ'י או חליפה של איב סאן לורן, גם אם מורידים את המס לא מדובר במציאה של ממש. עם זאת, התיירים האירופים קנו גם קנו.

אז המקומות קסומים, האוכל והיין משובחים והאנשים נחמדים, אבל הסקי הוא העיסוק העיקרי בשלוש העיירות באזור 'אלטה ולטלינה'. לא שווה לטוס ארבע שעות לאיטליה ושלוש שעות נוספות לאלפים רק בשביל טיול רומנטי עם בני הזוג או לבילוי משפחתי על פתיתי שלג, אבל אם סקי באמת עושה לכם את זה וחשבון הבנק לא בדיוק מתפוצץ מעודפים, אתם במקום הנכון.