אסור לעם להתאבד
אני נמנה עם אלה הסבורים כי יש לפתור סכסוכים בהידברות, אבל דומה כי שביתות בשירותים החיוניים, במיוחד בעת הזו, הן בבחינת התאבדות חברתית וכלכלית
מאז תחילת שנות ה-50 התחוללו במשק הישראלי והעולמי שינויים מבניים מהותיים. בראש ובראשונה, המעבר לגלובליזציה ולתחרותיות אכזרית ואולטימטיבית בין עסקים בעולם כולו ובין מדינות השואפות להביא אליהן עסקים. העסקים מתייעלים, מפתחים יתרונות יחסיים ומשתדרגים טכנולוגית. המדינות יוצאות אווירה יציבה וטובה יותר לפיתוח עסקים, ומי שאינו מצליח נשאר מאחור ונעלם.
ישראל והעסקים שלה אינם יכולים להתעלם מהגלובליזציה ומהשינויים המתחייבים ממנה. גם אלמלא משברים אחרים, היה בכך כדי ליצור כאן אבטלה ומצוקה בהיקף ניכר ולאלץ אותנו לדאוג לצמיחה גדולה מאוד כדי להקטין אותן מהר ככל האפשר. בכל מקרה, במאמצים להתמודד גם עם השינויים המבניים הבלתי-פוסקים וגם עם המשברים האחרים שטרם חלפו, עלינו לזכור את התלות שלנו, בשונה מרוב מדינות המערב, בסחר חוץ. כ-40% מהתל"ג נוצרים בזכות הייצוא, וכ-80% מהתל"ג קשורים בצורה כזאת או אחרת בסחר החוץ. תלות זו רק תלך ותתחזק ככל שנרצה להעלות את רמת החיים, כי השוק המקומי "קטן עלינו".
לכן מתעורר הצורך בבחינת מוסכמות בשירותים החיוניים לסחר החוץ – כמו נמלים, חשמל, מים ומכס – ובכלל זה ההתייחסות ללגיטימיות של השביתה בהם.
אני נמנה עם אלה הסבורים כי יש לפתור סכסוכים בהידברות, בהידברות ובהידברות. אבל דומה כי שביתות בשירותים החיוניים, במיוחד בעת הזו, הן בבחינת התאבדות חברתית וכלכלית.
שביתות כאלה גורמות נזק חמור ובלתי הפיך לעובדים אחרים בישראל. בגללן, עסקים ישראלים מאבדים כושר תחרות בשוק העולמי ואמון של לקוחות. הן פוגעות בסחר החוץ של ישראל ובאטרקטיביות של ישראל למשקיעים מבית ומחוץ. הן מחלישות אותנו כעם וגורמות לגידול באבטלה, למשבר חברתי עמוק ולסחרור מכושף של קיצוץ בתקציב ושביתה וחוזר חלילה.
מאחר שאני מתנגד לזכותו של עם להתאבד – אני בעד שינוי החוק והגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים.
עודד טירה, נשיא התאחדות התעשיינים
לפנייה לכתב/ת 
עודד טירה. נגד הזכות להתאבד
צילום: צביקה טישלר
מומלצים
