במדבר אין אוברדרפט
שושנת יריחו משחררת את הזרעים מתוך ענפיה היבשים רק אחרי 30 דקות של גשם; מקור החסידה השעיר "מבריג" אותם לתוך הקרקע. כדאי לרדת עכשיו למדבר וללמוד מהצמחים הישרדות מהי
דווקא עכשיו כשיורד גשם ונראה ש"יש", כדאי לרדת למדבר לראות מה קורה במקום, שבו רוב הזמן "אין". ככל שנכנסים ללב האזורים השחונים אפשר למצוא צמחים בעלי מנגנוני הסתגלות משוכללים לתנאי המדבר, ליובש ולמחסור במים. בטבע לא חיים על אוברדראפט, אין משיכת יתר. חיים רק ממה שיש עם תוכניות מגירה לכשירווח בעתיד.
שושנת יריחו פותחת את את ענפיה היבשים ומשחררת את הזרעים השמורים שם רק אחרי גשם של 30 דקות לפחות. הזרעים ינבטו בקרבתה. יש הגיון באסטרטגיה הזאת: מי שנובט ליד צמח האם - במקום שהיא הצליחה להתקיים - סיכוייו טובים יותר לשרוד. אגב, אם לא ירד מספיק גשם היא תשמור על זרעיה כבתוך אגרופים קמוצים ולא תשחרר אותם.
מבט מקרוב בנבטים מראה, כי אלה ששורדים הם אלה שהיה להם יתרון יחסי, וקיבלו יותר מים; בתוך סדקים, בתוך שקערורית שנוצרה לאחר שאבן זזה ממקומה, או בחפירה של בעל חיים, שחיפש מקורות מזון.
בשנה שבה יורד גשם בעוצמה, בכמות ובמרווחים בין אירוע גשם אחד למשנהו, מתכסה המדבר בשמיכה ירוקה - עדות למאגר הזרעים השמור במצב "היכון" באדמה ובהמתנה לרגע המכריע. יש במראה הזה תמיד משהו מפתיע, על רקע שתיקת המדבר ברוב ימות השנה. במחשבה שנייה זהו ההגיון הטבעי: כשיש, יוצאים בבום גדול וכשאין - ה"לא" הוא לא. לא יוצאים לדרך כשאין סיכויי הישרדות.
שי גינות היא צלמת, מנחת סדנאות התבוננות וצילום, ומחברת סדרת הספרים 'לגעת באור', 'מקום בלב - ירושלים' ו'חופשית ברוח'. לאתר הבית שלה לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
