תאווה מעבר לפינה

ונפתח באזהרה. ביקורת זו תכלול ספויילרים לספרה החדש של שלי יחימוביץ', מאחר שקשה עד בלתי אפשרי לדון בספר מבלי לגלות את מכמניו. כמו כן, לאלו מכם שחווים חיי זוגיות מאושרים, מומלץ לוותר על הספר, מאחר שהוא עלול להביא להתקפי פרנויה הרסניים. ולמה? אז ככה: נפתלי וללה הם זוג מאושר פלוס שתי בנות. דרור וענת אף הם זוג מאושר ולהם שני בנים. שני זוגות החברים חולקים בניהם כבר שנים משפחתיות אלטרנטיבית והדוקה, שהיא, אם לא ידעתם, הבון-טון החדש. 

אל תוך גן-העדן הבורגני הזה מזדחל לו נחש הבגידה הארסי. לנפתלי מתגלה כי אשת-חיקו האהובה מספקת מחסדיה ללא אחר מאשר דרור, בעלה הנאה להדהים והבוגדני של חברתה הטובה ביותר. מישהו ראה את זה מגיע? רק הקוראים, כנראה. ולא סתם סטוץ יש לנו כאן, אלא אהבה גדולה וסוחפת אותה רוחשת ללה השמנמונת והמוזנחת לדרור המלוטש והיאפי. בשמה היא תזנח את בעלה הנאמן והנעבך, תבגוד בחברת נעוריה ותעביר את בנותיה דרך כור המצרף של הגרושים, בדיוק כמו נגה שטאובר, גיבורת ספרה הקודם של יחימוביץ'. הדמיון כאן אינו מקרי. נגה הבוגדת נותנת כאן הופעת אורח כאחותו של נפתלי הנבגד, ו"משחקי זוגות" הוא במובנים רבים המשכו של "אשת איש", כך שלפנינו בעצם "הבורגנים – הדור הבא". אך בעוד שסיפורה של נגה הוגש לנו בגוף ראשון, הרי שכאן, מלבד בכמה פרקים ספורים המתיימרים לחדור אל מערכי ליבם של הבוגדים, הגיבורים הם הנבגדים, נפתלי וענת.

החברות הכי טובות

יחימוביץ' נזהרת זהירות גדולה הפעם שלא להותיר אצל הקורא ולו שמץ של אמפתיה או אפילו סימפטיה כלפי הבוגדים. דרור הוא סתם יפיוף שמזיין מהצד ללא הרף, ואילו ללה הופכת, כדברי חברתה הטובה, למפלצת איומה. לא רק שהיא לא נחמדה לבעלה, היא גם בוגדת בחברתה הטובה ביותר, וזה, בעיני יחימוביץ', או יותר נכון, בעיני האלטר-אגו הספרותי שלה, נגה שטאובר, חטא שאין לו כפרה. "כלבה...חתיכת זונה בוגדנית...לא הייתי מאמינה שהיא חלאה כזאת...לבגוד בחברה זה הדבר הכי נורא, הכי פלילי, הכי מפלצתי –" (עמ' 77). כלומר, מילא בעלך, אבל חברתך הטובה? איך יכולת? נו, באמת. כאן מתחילים הבקיעים המוסריים העצומים של הספר לבוא לידי ביטוי, כשברור שלבגוד בבעל או באישה זה קביל, אבל לא לגעת בחברה הכי טובה, כי אחוות נשים זה משהו אחר לגמרי.

ובשם מה עוברות כל הדמויות ייסורי גיהנום אלו? בשם האהבה, כמובן. ביטחונה המלא של יחימוביץ' בכך שכשהיא אומרת אהבה, כולנו מבינים למה היא מתכוונת, פוטר אותה מהצורך להסביר מהו טיבה של האהבה הזו. למה מתאהבת ללה בדרור באותה תשוקה שהיא תמיד "מכלה", "פראית" ובולעת כל, כמחלה של ממש? הרי הוא בסך הכול שמוק יפה מראה, שבמשך היכרותם המשותפת מעולם לא הסתיר ממנה את בוזו לה ולדרך חייה. האם מדובר כאן בסאדו-מאזו חבוי? אולי היא פשוט, כפי שהיא מסבירה לבעלה השבור, רוצה להרגיש שוב אהובה ונחשקת? מהי אותה אהבה עצומה שגורמת לאנשים לקרוא קרעים עצומים במארג חייהם? לא ברור, וגם לא תקבלו הסבר. זה וירוס אהבה מסתורי וחשוך מרפא שאוחז באנשים ללא אבחנה וטורף עליהם את דעתם. אף אחד אינו מחוסן מפניו, גם לא את, גברתי, שמתכרבלת בחיקו החם של בעלך, וגם לא אתה, אדוני, שבטוח בנאמנותה של אשתך. כולנו נמצאים על סף שיגעון האהבה ועלולים לקפוץ מהצוק בכל רגע נתון.

אך בעוד האהבה עצמה מתוארת כאיזה חיידק טורף מיסטי, ברור שכל הדמויות מצפות לסליחה ומחילה על כל מעשיהן הרעים בשל האהבה, ואף מקבלות. כאן שוב נחשף במערומיו המוסר הכפול השגור, שיחימוביץ' מאמצת בלי יותר מידי ביקורת. הגבר הכריזמטי והריקני נאסף שוב אל זרועות אשתו הנבגדת. זו "שלעולם לא תחפש לעצמה סערת נפש והתאהבויות סוחפות, שכן נגזר עליה לאהוב את הגבר הזה ואיש בלתו, גם אם יטעים אותה עוד סבל בשנים שיבואו." (עמ' 386) ואילו נפתלי נטול עמוד השדרה סולח לאשתו מספיק בכדי לנחם אותה כשדרור עוזב אותה כדי לחזור אל אשתו (למרות שבו עוד נותר די כבוד עצמי כדי לא לשוב לזרועותיה). כך נשמר הסטטוס קוו – לבעלים הבוגדים יש מחילה ואילו הנשים הבוגדות יצלו לנצח בייסורי הבדידות והנטישה.

"משחקי זוגות" הוא רומן קולח ואפקטיבי, וניכר שיחימוביץ' נחושה בדעתה להציג את חציו השני של המטבע אותו פרטה בספרה הראשון, אך כמו "אשת איש" לוקה גם "משחקי זוגות" באיזו רומנטיות ממאירה, כמעט דוחה, שצובעת אותו בצבעים מבעיתים ובלתי נעימים. תחת מטריית הרומנטיות הזו מוצגים גם הגרועים שבמעשים כגזרות גורל שאין להתנגד להן ואין דרך לעצור בעדן, להיגיון ולנאמנות אין מקום וערך, וכל שאנחנו יכולים לקוות לו הוא שאהבה שכזו אינה מחלה מדבקת, שתהפוך גם אותנו לדמויות פאטתיות בעולמה של שלי יחימוביץ'.