על פרות ועל מצורעים

לא במפתיע קיבל הימין בעקימת אף את נאומו של שרון בכנס הרצליה. הימין בנה את כל האסטרטגיה שלו על הסרבנות הפלסטינית. ברגע ששרון פותח את הדלת לנסיגה חד צדדית, נסיגה שאיננה תלויה במעשיהם או במחדליהם של הפלסטינים, הוא שומט את הבסיס להמשך הכיבוש. לא במפתיע עיקם את אפו גם השמאל. השמאל, לפחות חלק ממנו, כועס על הימין כשהוא זז ימינה, אבל כועס עליו עוד יותר כשהוא זז שמאלה, לעבר חלקת אלוהים הקטנה של השמאל. כאשר שרון, או אולמרט, או רבין בשעתו, משנים עמדות בנושא הפלסטיני, מתנפלים עליהם אבירי השמאל בכעס נורא. ראשית, הם שקרנים. אסור להאמין להם; שנית, הם גנבים. הם מנסים לגנוב לנו את הקולות; שלישית, הם מצורעים. קודם שיחזרו בתשובה, שיבקשו סליחה, שיתנקו מכל חטאי עברם. ואז-אולי-נדבר.

מי שקורא את השצף-קצף, ואת הברק, שמשקיע יוסי שריד בהתקפות שלו נגד התמתנות הימין לא יכול שלא להיזכר במילים שכתבה המשוררת רחל: "ואני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא". במונחים פוליטיים, זה משפט מפונק, אגוצנטרי, לא חכם. בשורת גאולה היא בשורת גאולה, לא משנה מפי מי היא נאמרת. וחוץ מזה, כאשר אריאל שרון התנחל בשטחים הוא לא היה לבד. סייעו לו, מימנו אותו, הגנו עליו הממשלות שבהן ישבו שולמית אלוני, יוסי ביילין ויוסי שריד. הפער בין השמאל לימין מר ועמוק, אבל הוא לא פער בין צדיקים גמורים לרשעים גמורים.

כאשר השמאל בז לדברי שרון, הוא משחרר אותו, הלכה למעשה, מהחובה לממש את התחייבויותיו. זוהי טעות. לשרון יש נטייה מסוימת לייצר החלטות חגיגיות ואחר-כך לזרוק אותן לפח האשפה (דוגמה מובהקת להרגל הזה היתה ההחלטה הדרמטית של הממשלה לסלק את ערפאת. היא נשכחה יום לאחר שפורסמה). דווקא משום כך צריך לחכות מעט, ולשפוט אותו לפי מעשיו

.

הפתרון שמצאו אולמרט ושרון – לאיים במהלכים חד-צדדים – מלא פגמים. כל דרדק במשרד עורכי הדין יודע שההסכם הרע ביותר טוב מהמהלך שייעשה בניגוד לעמדת אמריקה ואירופה, על אפם וחמתם של הפלסטינים ושל העולם הערבי, שעלול להחמיר את בידודה של ישראל ולהביא עליה גל חדש של טרור.

אבל אפשר לראות את התוכניות שלהם גם מהצד החיובי. ישראל והפלסטינים לא ערוכים כרגע למו"מ רציני. ארה"ב, שהיתה יכולה לנסות ולהביא אותם לשולחן הדיונים, עסוקה בעיראק. ממשל בוש לא רוצה, ולא יכול, להכניס את ראשו להרפתקה שסיכויי ההצלחה בה קרובים לאפס. ומצד שני, מסתמנת הפוגה מסוימת בעוצמת הטרור. זה הזמן לקיים את הוויכוח הפנים-ישראלי שממשלותינו דוחות זה 36 שנה. כל צד יאמר את דעתו: הימין יסביר את יתרונות הכיבוש ואת חסרונות התזוזה, המרכז יסביר את יתרונות המהלך החד-צדדי, והשמאל יניף את דגל ההסכם, דגל ז'נווה. מתוכנית לתוכנית, מנאום לנאום, יגבשו הישראלים את דעתם.

אחת התרומות של ההתבטאויות האחרונות של שרון ואולמרט היא שינוי מעמדן של ההתנחלויות. השניים הבהירו, למעשה, שההתנחלויות אינן חסינות פינוי, וגם אינן קלף מיקוח. מדברי שרון עולה שחלקן מהוות נטל ביטחוני; מדברי אולמרט עולה שחלקן מהוות סכנה לעתיד המדינה היהודית. שניהם חוזים עימות פנימי קשה עם המתנחלים, אולי אפילו עימות בכוח, וטוענים שהממשלה תעמוד על שלה ותנצח. המילים שלהם לא משנות גבולות, גם לא חותמות שלום, אבל הן צורבות תודעה. הפרה הקדושה של ישראל מאז 1967 עדיין חיה ובועטת, אבל היא הרבה פחות קדושה.

אבא אבן המנוח אמר על הערבים שהם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות לשלום. דיפלומט אמריקני שביקר כאן באחרונה אמר: ההיסטוריה הוכיחה שאבן צדק. הוא הדין בישראל, הוסיף. גם היא לא החמיצה שום הזדמנות להחמיץ את השלום (הוא הזכיר בהקשר הזה את רבין, שיכול היה להשיג בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה הסכם עם המלך חוסיין שהיה מחזיר את הגדה לירדן, אבל נבהל ונסוג. קיסינג'ר הודה אחר-כך שהוא מצטער על שלא לחץ על רבין יותר).

כרגע אין הזדמנות לשלום, לא אצל אבו עלא, גם לא אצל שרון, אבל בניגוד לעבר, יש במערכת הפוליטית תחושה אמיתית שכך אי אפשר להמשיך, חייבים לנער רעיונות שאבד עליהם הכלח, להעלות רעיונות חדשים. להציג תוכניות. באין הזדמנות אחרת, גם זאת הזדמנות. חבל להחמיץ.