ספישל חורף: כל הפתרונות לכאבי המפרקים
רק ירדו כמה טיפות והכאבים מכים בנו שוב, במפרקים. הסובלים העיקריים הם מבוגרים, אבל פגיעות בסחוס לא מדלגות גם על הצעירים. יותר ממאה מחלות ראומטיות רשומות בספרים. לרובן הגדול אין מרפא, והשוק מגיב, כצפוי, באינספור הצעות להתמודדות עם הכאבים. החלטנו לעשות קצת סדר בעניינים
עונת הגשמים רק החלה, ואם אתם בני חמישים, אז יש לכם מפרק כואב. כאבי מפרקים הם ממבשרי החורף חיינו. הכאבים נגרמים עקב פגיעה ושחיקה של סחוס, אולם גיל אינו הגורם היחיד, וכעשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה סובלים מתסמינים ראומטיים שדורשים התייחסות רפואית. בקרב שכבת הגיל המבוגרת (65 פלוס), יזדקקו לה קרוב לעשרים אחוז, כשהנשים הן הנפגעות העיקריות.
מדע הרפואה סיווג למעלה ממאה מחלות ראומטיות - וכמספר המחלות, כך גם מספר שיטות הטיפול. שפע השיטות אומנם מאפשר לכל סובל למצוא את הדרך המתאימה לו, אבל יחד עם זאת מבלבל את החולה, ומעיד על כך שלמעשה לרוב המחלות אין כיום מרפא.
צווארה הענוג של נערת הגומי
רוב המחלות הראומטיות אינן דלקתיות. לעתים רחוקות תופיע דלקת קלה באופן משני, גם עקב שחיקת הסחוס, אולם עיקר הבעיה, למשל בשכיחה שבמחלות המפרקים, האוסטיאוארתריטיס, הוא בניוון הסחוס.
שכיחות המחלה עולה עם הגיל, כיוון שסחוס מבוגר מאבד מגמישותו, והרכבו נעשה שונה משל סחוס צעיר, חיוני ובריא (אגב, השחיקה עצמה אינה גורמת לדלקת).
המפרקים נושאי המשקל (כמו הברכיים והירכיים) יהיו הנפגעים העיקריים מהבליה, ואצל אנשים בעלי עודף משקל יש סבירות גבוהה לפגיעה בהם.
באופן מפתיע, הקרסוליים כמעט ולא נפגעים, אבל מי שיאמצו אותם בכל זאת באופן ניכר (למשל רקדנים) עלולים להינזק, כיוון ששימוש יתר ולחץ על אזור מסוים גורמים לבלאי של הסחוס ולנזק עתידי. כך עשויים אנשי המחשבים לפתח פגיעה באצבעות הידיים.
אם החלטת על קריירה של נערת גומי - עבודה שבה טווח התנועה גדול מהרגיל - סיכוייך להיפגע בגיל מבוגר מאוסטיאוארתריטיס גדולים משל מאלפת הפילים, משום שגם להגדלת טווח התנועה מעבר לכוונותיו המקוריות של בורא העולם יש מחיר מסוים.
פרופ' דן כספי, ממלא מקום מנהל המכון הראומטולוגי במרכז הרפואי סוראסקי תל אביב, מרצה בבית הספר לרפואה ויו"ר האיגוד הישראלי לראומטולוגיה, מסביר שמעבר לבליה הטבעית, קיימות נטיות גנטיות, וכן גורמים רבים שמהווים טריגר למחלות ראומטיות. וירוסים או מיקרואורגניזמים אחרים עשויים להוות גורם מעורר למחלות דלקתיות, כשהמערכת החיסונית שנלחמת בהם טועה, ותוקפת גם את הגוף עצמו (ובמקרה זה, את המפרק), מסיבה שעדיין לא ידועה למדע. גם חומרים רעילים עשויים לעודד התפרצות של מחלת מפרקים (כימיקלים שונים, כממיסים אורגניים, בסוגים מסוימים של אנטיביוטיקה ובהורמוני מין).
המנגנון האוטואימוני (תפקוד לקוי של המערכת החיסונית) משתתף ברוב המחלות הדלקתיות, שבדרך כלל מתרחשות בסינוביה - הרקמה המצפה את קופסית המפרק מבחוץ ואת הפרקים מבפנים, עד לסחוס.
מחלות ראומטיות אינן תורשתיות, אך אנשים בעלי מבנה גנטי מסוים נוטים לחלות בהן יותר מאחרים. גם בעלי הנטיה, אגב, לא יפתחו את המחלה בלי מאיץ חיצוני, כמו אקלים, מצב נפשי מסוים, וירוסים, חיידקים וכו', שיפתח אצלם תהליך שסופו בדלקת מפרקים.
הטיפול בתרופות נועד לשכך כאבים ולטפל בדלקת, במקרה שבו מדובר במחלה דלקתית. ההישג הגדול של הטיפול התרופתי אינו בריפוי המחלה, כי אם בהפוגה בכאבים ועיכוב התפתחות המחלה.
בעבר הלא רחוק נקטו הראומטולוגים בטיפולים תרופתיים קלים, שהלכו ונעשו אגרסיביים יותר ככל שהתגברה המחלה. אולם בעקבות מחקרים ומעקבים שגילו נזקים בלתי הפיכים כבר בשלב המוקדם של המחלה השתנתה התפיסה, וכיום מטפלים הרופאים במשלבים תרופתיים בשלבים מוקדמים יותר.
השינוי בתפיסת הטיפול התרופתי הביא גם לפיתוחן של תרופות חדשות. בעבר נטו לתת לחולים ראומטיים תרופות למחלות אחרות, שנמצאו מתאימות לדלקות מפרקים באקראי. היום מנסים לפתח תרופות ספציפיות, המתאימות להבנה העכשווית של מנגנוני הדלקת.
חלק מהתרופות שבשימוש נפוץ עדיין מכילות סטרואידים, ולכן נוטים לרשום אותן במינון נמוך, ורק במקרים נחוצים.
השפעות הסטרואידים לטווח הקצר הן השמנה, הגברה של נטיה ליתר לחץ דם, סוכרת, ולעתים נדירות גם דימומים במערכת העיכול ובכליות. בטווח הארוך סטרואידים מחישים את תהליכי בריחת הסידן והיחלשות השלד.
בלי סטרואידים
תרופות אחרות (כמו וולטרן, נקסין ואחרות) זכו לשם הכללי "נוגדי דלקת בלתי סטרואידליים", כיוון שתכונתן העיקרית והמשותפת היא שאינן מכילות סטרואידים. עם זאת, יש להן תופעת לוואי של פגיעה (לעתים חמורה), בדמות כיבי קיבה.
דור חדש של תרופות ללא סטרואידים הן התרופת "הממוקדות" יותר, שפעולתן מתמקדת באזורי הדלקת (כמו ויוקס וסלברה). התרופות, כך נטען, פוגעות פחות במערכת העיכול, ורק נקווה שהעתיד לא יגלה שיש להן תופעות לוואי אחרות.
פרופ' אברהם וינברגר, מנהל מחלקה פנימית ב' בבית החולים בילינסון ומנהל המרפאה הראומטולוגית בבית החולים מעייני הישועה, מספר על הטיפול הביולוגי - תרופות שחוסמות את פעילות הציטיקונים (חלבונים המופרשים מתאים לבנים, האחראים להיווצרות התהליך הדלקתי). הטיפולים ניתנים באחרונה גם דרך סל הבריאות, ופרופ' וינברגר טוען: "ההשפעה דרמטית". התרופות, אנברל ורמיקד, ניתנות בעירוי, אחת לכמה שבועות, וגם פרופ' שאול סוקניק, מנהל המחלקה לרפואה פנימית בבית החולים סורוקה בבאר שבע, מומחה למחלות פנימיות וראומטיות, מציין שהן מאוד יעילות. הרמיקד אף מביאה להפוגה במחלה במשך מספר שנים. עם זאת, גם תרופות אלו אינן משוחררות לחלוטין מסכנות כמו זיהום וסיבוכים, ובמיוחד אם מדובר בחולה במחלה זיהומית, שהתרופה עלולה להגבירה.
כמה תרופות ששימשו לטיפול במחלות סרטניות (כמו מטוטרקסט, ציטוקסן ואחרות) נתגלו כמועילות גם לדלקות מפרקים. תופעות לוואי אפשריות שלהן יכולות להיות בחילות כתוצאה מגירוי במערכת העיכול, הפרעות בתפקודי הכבד, נשירת שיער ודיכוי לשד העצם. כמו כן קיימות גם התרופות הוותיקות, כמו זריקות מלחי זהב, שכשמן כן הן, מכילות זהב, ובין תופעות הלוואי שלהן פריחות, דיכוי לשד העצם ופגיעות בכליות ובמערכת העיכול.
מגדלי הסחוס
סחוס הוא מרכיב מרכזי במפרקים, וכמעט בכל המחלות הללו הוא הנפגע העיקרי. האם ניתן לשקם אותו?
אחד הטיפולים למצבים לא דלקתיים של שחיקת סחוס הוא הזרקת חומצה היאלורונית למפרקים. החומצה ההיאלורונית הופקה בעבר הלא רחוק מכרבולות תרנגולים, אולם בשנים האחרונות הצליחו לפתח תכשיר דומה בהנדסה גנטית (בעזרת בקטריות מהונדסות וחרוצות), לשמחתם הרבה של בעלי הכנף.
פרופ' צבי נבו, ראש החוג לביוכימיה קלינית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בחקר רקמות חיבור, סחוס ועצם, מסביר שהחומצה ההיאלורונית היא מרכיב חשוב בנוזל המפרקי של הברך, אולם מסייג ומדגיש שהטענה שההזרקה גורמת לריפוי ובניית סחוס דורשת עדיין אסמכתות מדעיות. עם זאת, ברור שהטיפול עשוי להקל על סימפטומים חריפים של הדלקת, ואולי אף לדחות את הצורך בהתערבות ניתוחית.
פריצת דרך שנרשמה באחרונה, ואולי תשנה את פני הטיפול במחלות פרקים בעתיד, משתמשת בכושרם של תאים עובריים לשיקום ובניית רקמה חדשה.
לתאי סחוס בוגרים אין כמעט כושר חידוש ותיקון. לעומתם, לתאים עובריים, מכל הרקמות, יש יכולת עצומה לריפוי מהיר, יעיל וחסר צלקת. אבל הם מתמעטים במהירות אחרי הלידה. ממאגר ראשוני זה של תאים נשאר רק קומץ במח העצם ובהיקף קצוות העצמות הארוכות, וככל שעולה הגיל הם הולכים ומתמעטים.
בעולם ובארץ מנסים לשנות הגבלה טבעית זו של הגוף לתיקון עצמי של הסחוס, על ידי שימוש בתאים מתרביות סחוס, המתקבלות מדגימות ביופסיה זעירות של סחוס הנלקחות מהחולה. במעבדותיהם של פרופ' צבי נבו וד"ר דרור רובינסון באוניברסיטת תל אביב (בשיתוף פעולה הדוק עם המחלקה האורתופדית במרכז הרפואי אסף הרופא בראשות פרופ' נחום הלפרין) הניבו המחקרים שיטה טיפולית חדשנית.
שיטה זו מבוצעת ברוב המרכזים הרפואיים בארץ, ועד היום בוצעו בארץ כחמישים השתלות סחוס, ובעולם כ-3,000, עם אחוזי הצלחה זהים של למעלה מ-85 אחוז.
לדאבוננו, השתלות הסחוס מתאימות נכון להיום רק לפגיעות טראומטיות ממוקדות, ולחולים מתחת לגיל שישים, שמשקלם אינו גבוה.
נראה שיחלוף זמן עד שנוכל כולנו לבטל את השפעות חוקי הכבידה, החיכוך והזמן, וליהנות מהחלפה פשוטה של סחוס וחיים ארוכים ומלאי תנועה. עד אז עומדים לרשותנו טיפולים רבים שיכולים לצמצם את היקף הפגיעה, ולא פחות מכך, את הסבל הכרוך במחלה.
הטיפולים רבים מאוד, וקשה להקיף את כולם, כמו גם לשפוט את מידת יעילותם לגבי כל חולה וחולה. כדי להימנע מכאבים, כדאי להיעזר בהמלצותיהן והפניותיהן של קופות החולים. כל הקופות מפנות היום את מבוטחיהן למטפלים קונבנציונליים ואלטרנטיביים הנתונים לפיקוחן, והשירות שלהן ימנע את האפשרות שתיפלו לידיהם של שרלטנים.
20 אחוז מהנשים מעל גיל 65 יפגעו במחלה. דלקת פרקים
צילום: ניר יפה
דלקת פרקים. שכיחות המחלה עולה עם הגיל
צילום: ניר יפה
מומלצים
