אירוטיקה נוטפת דם בארץ נפתלי

אחד מספרי הגבורה הלאומיים שהרטיטו את מיתרי נפשי הרכה כילד היה היתד, ובאותיות קטנות יותר - יעל אשת חבר (משום השנים שחלפו, נשתכח ממני שם מחברו). דמותה הנשית של יעל עוצבה שם, ובעצם גם במערכת החינוך וברחוב, כאישה יפה, גיבורה, שאלפי נשים ישראליות נושאות את שמה. האמת היא שאיש לא ממש התעניין כיצד זה לפני יותר מ-3,000 שנה, בחברה מזרח-תיכונית שאסרה על אישה נשואה ליצור קשר עם גבר זר - עד כדי הוצאתה להורג - ניצלה אישה את העדרו של בעלה מהאוהל כדי לעשות מה שעשתה יעל עם סיסרא. רק עם בגרותי נזכרתי לשאול איפה היה חבר.

שנים שפרשה זו כבר לא טרדה את מנוחתי וצרות אחרות באו תחתיה, ודווקא לפני זמן קצר, בעצם חרבוניו של הקיץ, מצאתי עצמי משוטט במדרון עתיר קוצים, חום-צהוב ורע מראה, במקום שבימי החורף הוא מטולא בכתמים סגולים וכחולים של תורמוס ההרים. משמע, יפה לדון במקום כבר עתה, כהכנה לפריחה שתתרגש עלינו בעוד זמן קצר.

על המישור הקטן שבין יבנאל והזורעים, ממש מתחת לשרונה אשר במזרח הגליל התחתון, הוא ארץ נפתלי, זרועים חורבות בתים דלי מראה, שניכר עליהם כי דורות רבים לא התגורר בהם איש. אומנם עוד לפני כ-40 שנה היו נטויים כאן אוהלי בדואים, אך גם הם אינם עוד ואיני יודע לאן פנו. בין גלי ההריסות בולט בשלמותו ובכיפותיו - על אף שהוא עלוב מכדי להיקרא בית מידות - המבנה שנקרא שייח באצום, כאילו היה אחד כזה, שגלל את ערפל העתיד מעיני מי ששילמו לו ופתר את נפתולי הנפשות הדואבות של מי שבאו אצלו באמונה, כי בזה כוחו רב.

נבירה פה ושם באדמה, מעידה על פי החרסים הנגלים שהיישוב הקדום שהיה כאן עתיק כדי כמעט 4,000 שנה, ואין ספק שגם בארץ רבת ימים כשלנו גיל כזה הוא נכבד שבנכבדים. חוקרי דברי הימים שנותנים סימנים במקומות מן העבר - אשר רק שמם הערבי הנטוש נותר מהם על מפתנו - מסכימים שחורבת אבצם, היא ח'רבת שייח באצום, היא מקומה של בצעננים (הב' אינה ב' השימוש אלא חלק מגוף השם), שהיתה בארץ נפתלי, לא רחוק מקדש נפתלי. כאן נטה את אוהלו, כמסופר בספר שופטים, חבר הקיני שנפרד משבטו קינן, מבני חובב חותן משה. כאן אני גם חוזר אל גיבורת ילדותי יעל.

רק דבורה הנביאה יודעת

בשולי חורבת אבצם צומחים כמה עצי שיזף נאי מראה וצמרת, שצילם נהדר בקיץ ופירותיהם טעימים כל השנה ונקראים דומים בפי העם. מעל חורבת אבצם, לקראת המתלול המתנשא מעל בקעת יבנאל, נובע בחיקו של קפל קרקע ומכוסה עד תום בשמיכת פטל נוראה עין אבצם, אחד מרבים המגיר מימיו מתחת למתלול ואבן שואבת למקנה ולרועים, כמו גם לתושבי היישוב ההרוס המזוהה כבצעננים. במקום שבו מסתיים הפטל וכמעט ומתחיל גבול החורבה, בוקע מתוך אדמת הבזלת הקשה והלוהטת עץ שיזף ענק, שמתחרה ללא בושה בענקים מפורסמים ממנו - השיזפים בכפל-חארס בשומרון על 'קבריהם' של כלב בן יפונה ושל נון אבי יהושע, בשיזף הגדול של נערן העתיקה בגבול יריחו וכמעט שהוא מגיע בממדיו לאלה של 'המפלצת' מעין חצבה.

היכן היה נטוי אוהלה של יעל הריק מבעלה? האם במעיין, או בצילו של השיזף הענק (לית מאן דפליג שלא היה קיים אז בכלל, אך כנראה שאבי סב סבו היה שם....)? ואולי הגברת ישבה במורד החורבה, נמוך מהמקום שהיום נמצא בו קבר שייח באצום? מכל מקום, הסיפור שבעבורו נכנסה יעל לתנך - בפרוזה ובשירה גם יחד - הוא סיפור בגידתה המכוערת. כאשר סיסרא, שר הצבא הכנעני שהובס במישורי עמק יזרעאל הבוציים, נס אל אוהלה - שעל כן שלום (היה) בין יבין מלך חצור (מעסיקו של סיסרא) ובין בית חבר הקיני - עמדה זו בפתח ובדברי חלקות הביאה אותו אל תוכו, שם הרוותה אותו משקה, וכדרך הנודדים היה זה חלב. משעייף אף כיסתה אותו בשמיכה. מה עשו הצמד בין השתייה והשמיכה? את זה ידעה כנראה רק דבורה הנביאה, שסיפרה בשירתה: "בין רגליה כרע נפל שכב. בין רגליה כרע נפל, באשר כרע שם נפל שדוד".

הדרמה הגיעה לשיאה כמובן כאשר יעל, גיבורת החיל, נעצה יתד ברקתו של ידיד משפחתה הישן בעזרת פטיש כבד וקראה לברק בן אבינועם, המנצח בקרב הזה, לראות את פגר אויבו. וכך, עם מוחו השפוך של שר צבא האויב, אימץ העם היהודי אל חיקו את מי שביימה את הדרמה האפלה, שיש בה מלחמה, אלימות, פחד מוות, אירוטיות ורצח, ואת מי שמוטטה אל בין רגליה את נוהגי הברזל של

הכנסת האורחים ושל האנושיות והחמלה. כך הפכה הזרה מבני קין, פושקת הרגליים והנוכלת, לפאסיונרה של התנ"ך. הללויה.

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים גליל תחתון (מס' 3), בין המושבים שרונה והזורעים.