צלילי המזרח
שי בן צור גילה בהודו את מסתרי המוזיקה הקוואלית, והעביר אותה לעברית באלבום בכורה מרשים. "בישראל אנחנו חשופים לצד מאוד נוקשה ושלילי של האיסלאם", הוא אומר, "אני מאמין שבכל מקום יש יופי ולכל חברה יש את האנשים המקסימים שלה"
המוזיקאי שי בן צור, בן 28, לא שיער שטיול שגרתי להודו לפני עשר שנים, יגרום לו לשנות את כל תוכניותיו ולהתמסר למוזיקה ההודית. בן צור התגורר בישראל עד גיל 19, למד מוזיקה במסגרות שונות, ניגן בפסנתר והתנסה במספר הרכבי רוק. כשהגיע להודו בפעם הראשונה הוא הבין תוך זמן קצר כי הטיול לא יסתיים בקרוב וכי מצפים לו עוד ימים רבים של הפתעות וגילויים.
"התאהבתי במוזיקה ההודית הקלאסית", הוא אומר בראיון ל-ynet מהודו, "והמקום האידיאלי ללמוד זאת בצורה מסודרת ולעומק הוא באקדמיה למוזיקה ואצל מאסטרים שונים". בן צור מבלה את זמנו בין כלכולתה לאג'מר, עיירה בצפון מערב הודו, בה חיים בשלווה מוסלמים והינדואיסטים. המקום מהווה מרכז מוזיקלי מפותח ועשיר, אליו מגיעים אמנים מכל העולם.
אלבום הבכורה של בן צור, "הייאם", ("אהבה שמיימית" בערבית), מושתת ברובו על סגנון הקוואלי (Qawwali), מוזיקת ריקוד סופי שמקורה מהודו ופקיסטן, המשלבת בתוכה ערב רב של סגנונות וטקסטים קדושים ליהודים, למוסלמים ולהינדים - ונמצא במרחק של שנות אור רבות מכל מוצרי הניו אייג' המסחריים שתקפו את האוזן הישראלית בשנים האחרונות.
"כשהגעתי להודו והכירו לי את המוזיקה האיסלאמית, זאת היתה הפעם הראשונה שלי שנתקלתי בה בצורה אחרת ממה שהייתי רגיל בארץ. בישראל אנחנו חשופים לצד מאוד נוקשה ושלילי של האיסלאם. אני מאמין שבכל מקום יש יופי ולכל חברה יש את האנשים המקסימים שלה. לכן החלטתי לחקור את הדת הזאת וגיליתי שיש בה מסורת של חמלה, ואידיאלים שהצליחו לרגש אותי באמצעות המוזיקה".
בלי דאגות
בן צור מודה כי בהודו קל יותר להתמסר ליצירה וללימוד מוזיקה מאשר בישראל. "היצירה היא שונה לחלוטין ממה שמורגלים כאן בישראל. אין דאגות מתמידות בכל הקשור לפרנסה. אני אוהב ליצור מתוך החיים שלי ולא משנה לי, אם אני חי בארץ, בארה"ב או בכל מקום אחר. לחיים שלי יש טעם, קצב וצבע מיוחד. בהודו, החיים הם מאוד אינטנסיביים, יש סביבי גירויים אין סופיים ורוב הזמן אני מנסה להכיל או להוציא אותם החוצה באמצעות האמנות והכתיבה. הניתוק מהמשפחה ומהחברים משאיר לי הרבה שעות ריקות שצריך למלא אותן בעשייה".
שליטתו של בן צור בשפה המקומית פתחה לו דלתות רבות והקלה על תהליך יצירת האלבום. "העבודה היתה לא פשוטה, נמשכה כמעט שנתיים והיתה מרתקת. בתחילה חיפשתי מוזיקאים ספציפיים שהתאימו לחזון שהיה לי ועל בסיס אהבת המוזיקה, נוצר החיבור המיוחד. היתה התרגשות רבה בקרב הסובבים אותי, מאחר וזאת הפעם הראשונה שיוצר כלשהו מעז לשיר בסגנון הקוואלי בשפה העברית. אני חי בסביבה מוסלמית מאוד פתוחה שבה יש כבוד גדול לחופש הפולחן הדתי ומרבית מהאמנים המקומיים הם אנשים דתיים. שמחתי לגלות שהיתה בהם סקרנות גדולה לגבי הפרוייקט. חלקם מאוד התרגשו על כך שניתנה להם הזכות לשיר בשפת הקודש וראו זאת כחוויה רוחנית לכל דבר. בתחילה, לימדתי אותם את המילים ורק לאחר מכן תרגמתי את השירה. זה היה תהליך ארוך שלא נגמר ביום אחד. ישנו, אכלנו ויצרנו ביחד שעות רבות".
מסע הקלטות מפרך
לאחר שהתגבר על מחסום השפה, האתגר הבא בדרכו של בן צור היה למצוא מקומות הקלטה ראויים. "היה לי ברור כי באלבום חייבת להיות רמת סאונד גבוהה שתוכל להעביר את הצלילים והאווירה בצורה מדוייקת. אם בהתחלה חשבתי שזה יהיה קשה למצוא ברחבי הודו אולפן הקלטות מודרני וממוחשב, אחר כך גיליתי כי לאתר טכנאי לאולפן זה מורכב עוד יותר".
למרות הקשיים בדרך, בן צור לא התייאש. "נסענו כל הצוות המוזיקלי לאולפנים מאג'מר לג'ייפור, בילינו שעות בדרכים כשהאולפן המבוקש הוזמן מראש. כאשר הגענו אליו אחרי יום נסיעה, מותשים, גילינו שלמרות שהאולפן היה מקסים, לאף אחד מהצוות הטכני לא היה כבל פשוט למיקרופון...", הוא נזכר בצחוק. "בסופו של דבר, הפכנו את כל העיר ולא מצאנו את הכבל הנחוץ, מה שגרר נסיעה נוספת וארוכה לדלהי כדי להקליט באולפן אחר. שאר השירים הוקלטו בניו יורק ובישראל ואחרי שנתיים של עבודה. אני מקווה שהמאזינים ירגישו כי התמסרתי כולי ליצירה".
למרות הנטייה הטבעית של סגנון הקוואלי להיסחף לסשנים ארוכים ומלאי אילתורים, בן צור העדיף לתכנן את מרבית מהקטעים מראש. "כשאתה רוצה להקליט דיסק, אתה חייב להתחשב במגבלות הזמן המוקצב לך. רציתי ליצור מסע מאוד מוגדר, בלי התפרעויות גדולות המתאימות יותר להופעות חיות. כל החומרים היו כתובים, ביצענו חזרות רבות והשתדלתי לכתוב את הקטעים כך שיישארו מקומות פתוחים לאלתור. לעומת זאת, כשבאנו להופיע בשנה שעברה בפסטיבל 'בראשית', הרשינו לעצמנו להיסחף לנגינה חופשית שנמשכה דקות רבות".
בן צור מאמין כי המאזין הישראלי בשל לקבל את הסגנון הייחודי של האלבום שלו ומוסיף כי למרות שהשוק בארץ הוא מצומצם, הוא אופטימי. בינתיים הוא עובד על פרוייקטים נוספים, מתכונן להופעה חשובה בפסטיבל הגדול בעולם למוזיקה סופית שיתקיים בהודו לקראת חודש מרץ, יוצר מוזיקה להצגות מחול ואפילו מוצא זמן לכתוב ספר. "אני מקווה לעבוד כל החיים שלי במוזיקה. זהו תחום נטול גבולות ורק כדי להבין חלקים קטנים במוזיקה ההודית יקח לי עוד כמה שנים טובות. ברגע שאני ארגיש שמיציתי את המקום, אני אחזור לארץ".
לפנייה לכתב/ת 
גר בהודו. בן צור
צילום: אמיר קידר
עטיפת הדיסק
מומלצים
