רב הנסתר על הגלוי

בזמן שבו נוחת על המאדים עכביש טכנולוגי, שינסה לקלוט ולרשת מידע נוסף מחידת הקיום שלנו, אני מעמידה את החצובה על הקרקע, מנסה לפענח חידה מקומית מאוד, וחושבת על ההשלכות שיש ליחס שלנו כלפי הנודע והבלתי נודע, ועל מה שקורה בינתיים.

בנחל נקרות, על רגבי הלס, אני מבחינה בטביעות רגל: נמר, אדם יחף ואדם נעול. אני מנסה לפענח את מה שקרה במקום : ירד גשם, הלס היה בוצי, נמר הלך שם, האיש היחף הלך ממני והלאה, ואיש עם נעלים בא לקראתי. מי נשאר? אחר כך יבשה האדמה ופניה נסדקו.

עוד פתח הצצה אל שולי בטן האדמה, אני רואה ליד נחל דישון, במקום שנחצב הכביש. כאן, בין הסלעים, חודרים שורשי עצים ויחד עם שותפים מתחום המיקרו נוצרת לאיטה אדמה. לא בכל מקום נוצרת אדמה. כאשר נתבקשו חוקרים להצביע על מיקרואורגניזמים ויצורים אחרים שהיו שולחים כדי ליישב כוכב, שתנאיו דומים לשלנו, היה להם ברור שרב עדיין הנסתר על הגלוי וידוע למדע, והמשימה עדיין בלתי אפשרית.

אז מה עושים כשלא יודעים? באחד הימים צילמתי במרכזיית טלפונים. למראה כמות חוטי המידע שעוברת שם, חשבתי על כך, שלא יעלה על דעתו של איש לתלוש חוט אחד ממערכת טכנולוגית זו, ואחרות. איש לא ייקח סיכון לשבש שם משהו. לא יודעים – לא נוגעים. אז למה מהטבע מותר לתלוש חוטים?

מהו הטבע אם לא מאגר אינסופי של מערכות מידע, שפשוט ארוזות בצורה אסתטית ונקראות בשם”ציפור", או ”פרח"? מדוע כאן אין אותה יראת כבוד ושמירה מפני פגיעה במערכת המורכבת הזו שאנו שזורים בה? אולי נשנה עמדה ונאמר: כשלא יודעים - משמרים. (כפי שנח בזמנו עשה כשהכניס זוגות מכל החי לתיבה, גם את העוקצים ואת הלא מועילים).

חילקנו את הפרחים ובעלי החיים למוגנים ושאינם מוגנים. חלקם נמצאים בסכנת הכחדה. מידי יום נעלמים עשרות מינים מהעולם ואיתם לא רק יופי חיצוני אלא מידע רב שעשוי להיות מאוד חיוני באחד הימים. בחשבון אחר, כפי שכותב דיוויד אור: "בכל יום רגיל על פני כדור הארץ אנו מאבדים כ-300 קמ"ר של יערות גשם, או, כארבעה דונמים בשנייה".

אני מתבוננת בעלה התורמוס, בטיפות הגשם שנעצרו בין שערותיו ואין לי מושג מהו המידע הגנטי האצור שם, ואם יביא לאנושות תועלת, ומצלמת.

שי גינות היא צלמת, מנחת סדנאות התבוננות וצילום, ומחברת סדרת הספרים 'לגעת באור', 'מקום בלב - ירושלים' ו'חופשית ברוח'. לאתר הבית שלה לחצו כאן