אין לו אשליות בקשר ללונדון

סרט הביכורים כבמאי של השחקן והקומיקאי הבריטי הוותיק, סטיבן פריי, המוכר בין היתר מסרטיו "החברים של פיטר", "ווילד" ו"דג ושמו וונדה", יצא השבוע לאקרנים בישראל. "צעירים יפים ומבריקים", המבוסס על רומן פרי עטו של אוולין וו, מגולל את סיפורה של חבורה לונדונית הדוניסטית בשנות ה-30 שעסוקה בעיקר במסיבות, סמים והתחמקות מרכילאים. לצד שחקנים מוכרים כפיטר אוטול, דן אקרויד וג'ולי מקנזי, חשף פריי שורה מרשימה של הבטחות צעירות בהן אמילי מורטימר, סטיבן קמפבל מור ופנלה וולגר שאפשר רק להניח שעוד נשמע עליהם. פריי, שעזב אתמול את ישראל לאחר ביקור קצר לרגל צאת הסרט, מספר על תשוקתו לשפה, המעבר הראשוני לכסא הבמאי ועל המקום שבין המציאות לבדיה.

 מה היה בספר של איבלין וו, "Vile Bodies", שמשך אותך לעבד אותו לסרט משלך?

בביקורות על ספרך הראשון, "Liar", נכתב כי מרחפות בו רוחם של אוסקר ווילד ואיבלין וו. את דמותו של ווילד גילמת בסרט "Wilde" בבימוי של בריאן גילברט ואת ספרו של וו ביימת כעת בעצמך. אפשר לומר שיש ביניכם מערכת יחסים ארוכת שנים?

"וו כתב בשנת 1928 ספר עתידני. זה לא מדע בדיוני או פנטזיה, אבל יש בו אלמנטים נבואיים. משך עלילת הספר כשלושה חודשים בלבד ובסופו מתקיימת מלחמת עולם עצומה שמאיימת על הציוויליזציה. בדף האחרון של הספר ברור לגמרי שהציוויליזציה הפסידה ושכל אירופה הפכה לחזית שדה הקרב. כמובן שהוא לא ידע דבר על הפשיזם שיצבור כוח - הספר נכתב חמש שנים לפני שהיטלר נבחר לקאנצלר - כך שהוא לא ניבא את מלחמת העולם השנייה ובכל זאת. ברור שהקהל יודע שמלחמת העולם השנייה התחוללה. לכן לא הייתי יכול לכתוב תסריט שמתרחש בשנת 1933 ומסתיים במלחמה שמחסלת את הציוויליזציה. נאלצתי לצמצם את שנות השלושים, לדבר יותר על תחילתן עם כל הנוירוזות, הג'אז ותרבות הנעורים שבהן ופחות על תקופת השפל של אחרי המלחמה. זה היה האתגר המז'ורי שהייתי צריך לעמוד בו ועשיתי את זה באמצעים טכניים שעזרו לי לשמר את האווירה של שנות ה-20 המאוחרות ועם זאת לשכנע את הצופים שאנחנו נכנסים למלחמת העולם השנייה".

"פנטסטי, זה היה נפלא. אהבתי את זה מאוד. צריך לזכור שבבימוי סרט יש הרבה מאד הכנות לפני הצילומים, חלק קטן מאד מוקדש לצילום עצמו ואחר כך יש חודשים ארוכים של עריכה. כך שכאמור אין כל כך הרבה זמן לשבת על כסא הבמאי או לצעוק 'קאט!' למרות שזו בהחלט התקופה המהנה. יש משהו מרגש בבימוי וגם מורט עצבים, בעיקר באנגליה שבה מזג האוויר איום וצילומי חוץ הם פרויקט לא פשוט. מה שמרגש בלביים בעיני זה שהמקצוע הזה מביא לידי ביטוי כל כך הרבה ממה שאני – אני מכיר את עבודת השחקנים, יודע את הרגישויות שלהם ואת הפסיכולוגיה שמלווה את העבודה".

"אני נהנה לשחק, הבעיה היא שכשאתה מביים ומשחק אתה לא באמת מצליח ליהנות. ההנאה הגדולה שאני מוצא בעבודה על הסט כשחקן, ואותה רוב האנשים מוצאים משעממת, היא בשלב שבו אני מחכה להצטלם, שותה קפה, מדבר עם שאר השחקנים ועם הטכנאים, מתאפר, נח בקרוואן, משחק שש-בש. אז כמובן יש את הצילומים ואז אני הולך הביתה ולא חושב על זה יותר. כבמאי אין לך בכלל זמן לעצמך, אתה כל הזמן עסוק והראש כל הזמן פועל".

"יותר מהכל, במה שמחבר בין כלל הדברים שציינת וזו השפה. מכיוון שאלוהים החליט לחסוך ממני כישורים מוזיקאליים, הדבר שאני מתענג עליו ביותר זו השפה. אני נהנה מחיפוש אחר הגבולות שלה, מהיכולות למצוא בתוכה אפשרויות חדשות, ממה שמכנים בצרפתית La Juissance של השפה, כלומר קול הלשון שמכה בשיניים, התענוג הסנסואלי של המילים, האופן שבו הן מרוססות מהפה, ריבוי המילים. אני בר-מזל בכל הנוגע לשפה האנגלית שאותה אני דובר, שפתם של שקספיר וקיטס וגם הצרפתית אותה לימדתי. כל מה שאני עושה, גם הדברים שציינת ונשמעים כה שונים אחד מהשני, מערבים בתוכם בניית עולמות באמצעות מילים. כתיבת ספר זו טכניקה שמאפשרת למילים לרקום עור וגידים במוחו של הקורא וגם קולנוע הוא שפה שמאפשרת קומוניקציה".

"בהחלט, רציתי להעביר תחושה סוריאליסטית. לא עניין אותי לשחזר את החיים על כל הפרטים המדויקים שבהם כפי שחוו אותם באותה התקופה. זה בלתי אפשרי לשחזר תקופה בכל פעם שאתה צופה בסרט תקופתי 10-15 שנה מאוחר יותר, אתה מבין שהסרט מספר לך יותר על התקופה בה הוא נעשה מאשר על התקופה אותה הוא מנסה לייצג. קחי לדוגמה את "גטסבי הגדול" של רוברט רדפורד - זה סרט שכל כך שקוע בתחילת שנות ה-70 והוא גם נראה שכזה למרות שהוא מדבר על שנות ה-20. אני משוכנע שגם 'צעירים יפים ומבריקים' ייראה לצופים בעוד 20 שנה כסרט טיפוסי לתחילת המילניום השני. מעולם לא אחזתי באשליה שהקולנוע יכול ליצור במדויק תקופה. זו לא הנקודה וזו הסיבה שבחרתי לתת תחושה סוריאליסטית פנטסטית.

"זה נכון, מכל בחינה שהיא העלילה היא על-זמנית. צריך לזכור שאנשים שחיו בשנות ה-30 לא ידעו שהן תהיינה כה משמעותיות מבחינה היסטורית. זו הנקודה. הם חגגו למרות שהסימנים היו קיימים מסביבם למי שהיתה להם יכולת. יתכן שהתקופה שבה אנו חיים היום תהיה המקבילה לשנות ה-30 ותוביל למשהו איום ונורא, אולי לא לשואה חוזרת, אבל לטרגדיה איומה. אם אתה נוטע את עלילת הסרט בהווה אתה בעצם מקשה על הקהל להתחבר אליו. זה פרדוקסלי, אבל ככל שאתה מרחיק את הסיפור כך קל לך יותר להתקרב אליו".