אשה פוליטית

היום הוא היום הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, שבאזורנו נמצאת במגמת עלייה.
אשה ערבייה פלסטינית סובלת פי שלושה יותר אלימות מכל אשה אחרת: היא סובלת מאלימות הממסד הישראלי, מאלימות הנשים הישראליות ומהאלימות שבחברה שבה היא חיה.
לא הופתעתי כאשר הממסד הגברי השוביניסטי והפשיסטי הישראלי הכריז שנשים פלסטיניות משתמשות בילדיהן, כאשר הן שולחות אותם לרחובות כדי ליהרג, אך לא ציפיתי שרוב הנשים (אמהות ופמיניסטיות) היהודיות יתמכו בהכרזה זו.
כנראה שכאשר הלאומיות היהודית מאוימת, מתגברת התמיכה באמירות הגבריות הגזעניות בכלל, וכלפי הנשים הפלסטיניות בפרט. נשים שמגדירות את עצמן כפמיניסטיות, ובמקביל מקבלות באהדה התבטאויות גבריות שוביניסטיות, הופכות לחלק מהממסד הגברי הזה. בכך הן מחזקות את האלימות בחברה, ובעיקר את תופעת האלימות כלפי נשים. שהרי אלימות כלפי נשים איננה בהכרח פגיעה בגוף. לעתים קרובות זוהי תוקפנות מילולית, שתוצאותיה הן פגיעה רגשית קשה.
רוב הנשים הישראליות מבקשות מהנשים הפלסטיניות שלא להצטרף למאבק נגד הכיבוש הישראלי ולהישאר בבתיהן (במטבח). לדעתן כנראה, צריכה המהפכה להתנהל על-פי הקריטריונים של הפמיניסטיות האקדמאיות שחיות בשמנת.
ילד פלסטיני הוא חלק מהמאבק נגד הכיבוש, לא? כשחברו נהרג על-ידי הצבא הישראלי, הוא הולך להלוויה שלו. בדרך קורה משהו וגם הוא נהרג. אז המסקנה היא שאמא שלו שלחה אותו למות.
כשהוא לא יכול ללכת לבית הספר ומתחבט בשאלות קיומיות, כמו למשל אם יש לו זכות לחיות; כשבבית בן שני חדרים הוא והאחים שלו לא עושים כלום כי אין להם מרחב לשחק, והוא בורח לרחוב ויורים בו. אז אמא שלו שלחה אותו ליהרג; כשהוא מצטרף לחבריו שמשחקים ברחוב, ונקלע למסלולו של כדור תועה – זה שוב בגלל אמא; כשהוא מרגיש הזדהות עם העם שלו שנמצא תחת כיבוש ושמתייחסים אליו כמו אל זבל והורגים את חבריו והורגים אותו, זה בגלל שלאמא שלו לא אכפת שהוא ימות.
כנראה שהאחראים על המצב הבטחוני של מדינת ישראל ועל הכיבוש הם הילדים הפלסטינים והאמהות שלהם. מדינת ישראל נלחמת בילדים ובנשים, והאמהות הן שנושאות באחריות למותם של ילדיהן ולהריגתן שלהן. הן שצריכות להישפט על כך שהם והן נהרגים.
זו היא בעיני אלימות נגד נשים, שהמפעילים שלה הם רוב הנשים והגברים הישראלים.


פלסטין אסמאעיל מנהלת את "אעלאם" – מרכז תקשורת לאוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל