תאילנד, קצת אחרת

הצד הלא נכון של הרכב

כשהרכב שהזמנתי, ג'יפ סוזוקי ויטארה (42 דולר ליום) לא הגיע למלון, התחלתי לחשוב שאולי יש אמת בשמועות. כשהסוכן שלי אמר תשמע, השכרת רכב זה עניין חדש כאן, אמרתי לעצמי - וואלה. כשהתברר שהרכב עבר תאונה במהלך עשר הדקות שהיה צריך להגיע אלי, כבר חשבתי על תוכנית חלופית. אבל אז הגיע ג'יפ כמו בתמונה, חדש ומתוק, וכל ההרכב המשפחתי התאהב בו.

הרצתי טלפונים לחברים הבנגקוקים שלי אבל גם הם לא ממש ידעו להסביר לי איך לצאת מהעיר. לרובם אין בכלל רכב, כי מי המשוגע שיינעל מאחורי הגה בבנגקוק, במיוחד בימים נפלאים אלה של סקיי-טריין, הרכבת החד-פסית שפתרה כמעט לחלוטין בעיות תחבורה של שנים. כולם עוברים לגור ליד התחנות שלה ומחירי הנדל"ן באזורים האלה בנסיקה.

הסתכלתי טוב על המפה. ישבתי ברכב, בצד הלא נכון, ויצאתי לדרך. ליד העלייה על הכביש המהיר עצרתי. הופיע שוטר תנועה, היחיד שנראה במהלך השבועיים הבאים, אבל הופעתו גרמה לקחת החלטה מהירה: חתכתי דרומה.

הכוונה הכללית היתה לבדוק את הסימנים הירוקים על המפה, כלומר כל מה שמוגדר כפארקים לאומיים, ולסיים בנופש פעיל בריילי-ביץ', סמוך לעיר קראבי. לא ידענו שזאת תהיה אחת ההרפתקאות המשפחתיות היותר מוצלחות שלנו.

מה עושים צמחונים?

נצמדנו לדרך מספר 4. קודם כל מילה טובה: יש שילוט, ואפילו נהיר וטוב, ובאנגלית. נכון שעל כל מפל מים נאה מודיעים לך כ-30 ק"מ לפני, אבל ברגע שתפסנו את השיטה לא היו איתה בעיות. תאית, בכל זאת, קצת קשה לפענח.

היציאה מבנגקוק לא ממש מלהיבה. רצף של מבנים, אזורי תעשייה וכבישים בסלילה. אבל זה עבר מהר. מאחר שמרוב לחץ התחלנו להיות רעבים, עצרנו באחת המסעדות בדרך. בעשרים וכמה שנים שאני בא והולך בתאילנד, הפכתי לחסיד גדול של המטבח המופלא הזה, אבל מכאן ואילך גילינו שכל מסעדת דרכים היא מצבור חדש ומדהים של טעמים לעומת מסעדות שהפאלאנג (הזרים) בבנגקוק, שבחלק מהן האוכל איבד כל טעם וריח.

הבעיה היחידה היתה הבן הצמחוני. התאים, חובבי בשר מכל סוג, מתקשים להבין שיש טיפוסים על כדור הארץ שמסתפקים בפירות וירקות. אז אני והבן נכנסנו לכל מטבח, שממילא הוא תמיד מעבר לדלפק, ואמרנו: מזה כן, מזה לא. קיבלנו הרבה נודלס וקצת ירקות, אבל כל הטקס הזה הפך לעינוג משעשע ולמפגש חביב עם אנשים, למרות מיגבלות השפה.

הואה-אין: מחביאים מהתיירים

התחנה הראשונה היתה העיר פאטבורי. הגענו בשעת צהריים ומצאנו אותה רדומה, כשאפילו לכלבים אין כוח לפהק. פאטבורי היא ריכוז מעניין של מקדשים תאים וחמרים (קמבודיים) מהמאות ה-13 עד ה-17. אחרי ארבעה מקדשים גם אשתי אמרה סטופ והמשכנו דרומה עד לעיירת הנופש אותה התאים די מנסים להחביא מהמערביים - הואה-אין. למה מסתירים? רוצים קצת שקט לעצמם, ולא שזרים יסתובבו להם כל הזמן מול העיניים. מספיק יש להם מזה בבנגקוק.

התאים אוהבים בתי מלון גדולים, שצומחים ממש על קו המים. טוב, הם יכולים להרשות לעצמם, יש להם כמה אלפי קילומטרים טובים של חוף. מצאנו שם מלון כלבבנו - יצירת מופת ארכיטקטונית של בונגלוס בין עצים וצמחיה, מסביב לבריכה. השם הוא 'באן-דואנגקאו ריזורט'. זה היה המקום היקר ביותר במסלול שלנו, כ-50 דולר כולל ארוחת בוקר. בלילה ישבנו בחוץ, מאזינים לקולות ולרחשים, במיוחד לציקדות המנסרות, עד שהיתושים החלו לנגוס. רצוי להביא כילה מהבית.

הצדפים הכי יפים בתאילנד

למחרת נסענו לשמורת הטבע הראשונה שלנו במסלול, 'קאו-סאם-רוי-יוט'. כחלק מעידוד התיירות, השמורות גובות כיום 200 באט (20 שקל) מכל תייר, ומחצית הסכום מילד. התאים משלמים אולי עשירית מהסכום. החלטנו להתעלם מהאפליה ולהתעסק בטבע. הביקור בשמורה המופלאה חיזק בנו את ההרגשה שההחלטה לנסוע דרומה באיטיות היתה נכונה. זה היה מפגש ראשון עם הנוף הקרסטי שילווה אותנו מכאן ואילך.

המערות לא היו ממש משולטות, ובאמצע הראשונה נתקפנו קצת פאניקה כי ראינו שאנחנו רק עם פנס אחד, שמי יודע כמה זמן יחזיק, ולכן חזרנו על עקבותינו רק כדי לגלות על המפה שהיינו כבר קרובים לקצה השני. אבל החוייה היתה בלתי רגילה. תרמו לה ההליכה ביער, הטיפוס בנוף, הציפורים בבריכות השרימפס מסביב, והשקט והשלווה החפים מתיירים.

אחר כך שטנו בסירה זעירה בלגונות ובין המנגרובים, מגלים שפע אדיר של עופות, קופי מקק ופה ושם דייגים מקומיים שזורקים רשת. בשמורה הציע לנו בחור חביב שנבדוק את הבונגלו שלו בכפר. "עד כאן", הטילה אשתי וטו. לא הפריע לה שאין מזגן, אבל המקלחת בדלי היתה כבר יותר מדי.

השעה היתה מאוחרת, אבל יצאנו מהשמורה ונסענו, על פי השילוט, לכיוון הים. בדרך מצאנו גסט-האוס קטן ונעים. היינו לבד ואכלנו מול הים דגים אפופי שום, שרימפס וקלמארי. כשגמרנו לאכול עוד היה אור, ומצאנו על החוף את הצדפים היפים ביותר בכל תאילנד.

בין הדולפינים למדוזות

הדרך מהעיר צ'מפון עד לראנונג מוליכה מהצד המזרחי של תאילנד לצד המערבי, באחד הכבישים המפותלים והיפים ביותר. פתאום מתחיל להתגלות היופי של הדרום, המשופע במטעי קפה, עצי גומי, אננס וקוקוס.

דרומה לראנונג עשינו עצירה של כמה ימים בפארק הלאומי 'לאם-סון'. להיות לבד על חוף ים בתולי? לא האמנתי שיש עוד מקומות כאלה. נשארנו שם כמה ימים, משוטטים על החוף, עוברים בין האיים בשעות השפל, מגלים עוד ועוד פינות בודדות וקסומות, שוחים וצופים על הדולפינים הנעים מעבר לריף הרחוק, מתעכבים ליד דייגים שהעלו מדוזות לבנות וענקיות ונערכים לשלוח אותם למטבחים גרגרניים בהונג-קונג.

את הלילות העברנו בגסט-האוס קטן הנושא את השם 'וואזאנה', ששייך להולנדי אחד, ברמן לשעבר בתקופותיה הפרועות של אמסטרדם. הכל היה נפלא, למעט הקריאות הליליות העזות של הגאקו, אותה שממית קטנה עם קול ענק, שהבריחה את הבן שלי אל הבונגלו שלנו.

נטשנו בצער, אבל מיד בא פיצוי אחר, כשעלינו אל אחת השמורות היותר ידועות בדרום, 'קאו-סוק'. קיבלנו נוף קרסטי פרוע של פיקים אינסופיים, מערות, שבילי טבע. פילים ונמרים לא ראינו, אבל לעומת זאת טיפסנו במעלה תלול ביום של גשם, במשך שעתיים, כדי לראות את הרפלסייה - פרח שאין גדול ממנו. הוא צומח כטפיל, ואחרי כמה ימים קצרים של פריחה מדהימה, בין דצמבר לפברואר, מתחיל להסריח בצורה איומה. רדפתי אחרי הפרח האדום הענקי הזה גם בסומטרה ובג'אווה, אבל כאן זכיתי. אני לא בטוח שאשתי חשבה שהפרח היה שווה את המאמץ, כי את רוב הדרך בירידה בבוץ היא עשתה במצב מאוזן.

בשמורה מוצעים כמה סוגי לינות, כשאתם יכולים לישון בבית עץ ואפילו על שפת הנהר. המחירים סבירים, 50 שקל ללילה בממוצע. כל הגסט-האוסים מציעים גם שפע פעילויות: ספארי פילים, רפטינג, קאנו, טיולים מודרכים ביום ובלילה.