המציאות המדומה של הריאליטי

לאחרונה ניתקה ג'ניפר רינגלי ("ג'ני קאם") את מצלמת הרשת שלה, אחרי שבע שנים וחצי בהן הציגה את חייה למיליוני גולשים. זה קרה בעיתוי מעניין, בדיוק בתקופה שבה מותקפים צופי המסך הקטן בארטילריה כבדה של "תוכניות מציאות".

הז'אנר הטלוויזיוני המכונה Reality TV כבר וותיק למדי בתרבות האמריקנית, ואת המשימה החשובה של הבאתו לכדי אבסורדום כבר עשה הסרט "המופע של טרומן". על מסכינו זו עדיין תופעה חדשה. "קחי אותי שרון" ו"המופע של סטיב", שתי הפקות יקרות ומיוחצ"נות היטב, גם אם חובבניות במונחים אמריקניים, סללו דרך לרכבת המדומה של טלוויזיית המציאות. לאחרונה החלה yes להפעיל ערוץ ריאליטי מיוחד, ובו חצי תריסר סדרות אמריקניות סופר-מקצועיות, שמראות כמה רחוק הז'אנר כבר הגיע.

"פרוייקט Y", פרפרזה על משחק הכיסאות המוזיקליים, הציג בצורה ברורה את הקשר בין ה"מציאות" של הרשת והטלוויזיה. הפורמט פשוט, ומוכר מהסדרות האמריקניות: קבוצה של צעירים חולקת וילה במשך כמה שבועות, באיזה משחק שכלליו חסרי משמעות. בצד השני - כמו אצל ג'ני - יושבים אנשים וממתינים בקוצר רוח לרגע בו המצולמים ישכחו מקיומה של המצלמה. כך גם בבלוגTV, פרויקט מצלמות הרשת של אתר תפוז, שבו גולשים חושפים ונחשפים מול מצלמות רשת.

מסך הטלוויזיה לא סובל הכל

לכאורה, באינטרנט וגם בטלוויזיה מדובר באנשים שהסכימו לחשוף את שגרת יומם למצלמה. מה ההבדל? אנחנו יכולים לנחש שמכיוון שמסך הטלוויזיה לא סובל הכל, סדרות הריאליטי מציגות מציאות שנערכה וצונזרה, ואולי גם תוסרטה ובויימה היטב מראש למען הרייטינג.

האם האינטרנט מציג לנו משהו אחר? לא בטוח. בסך-הכל, גם אינטרנט הוא מדיום מונחה רייטינג במידה רבה, במיוחד כאשר מדובר באקסהיביציוניסטים. לאינטרנט, מכל מקום, יש יתרון מכריע בתחרות מול הטלוויזיה: אפשר להראות בו הכל, בלי מגבלות של רייטינג ותקינות פוליטית או התערבות של עסקנים פוליטיים.

מקום אחד שאפשר לחפש בו תשובה, עוד תופעה וותיקה שזוכה לעדנה לאחרונה, הוא ז'אנר הפורנוגרפיה שמכונה "Amateurs". שם אנשים לא מניחים לאחרים לצלם אותם, אלא מצלמים את עצמם בעצמם, במצבים אינטימיים (כל המצבים האינטימיים יש לומר), ושולחים לרשת. בתחום הזה אף אחד לא מתבייש לקרוא לילד בשמו: זו פורנוגרפיה.

ה"חובבנים" הם כמעט תמיד פחות יפים ופחות מיומנים מחשפנים ושחקני פורנו מקצועיים. עדיין, הם פופולריים מאד, ולא בגלל שהם מראים משהו שהפורנו המסחרי מסתיר.

וכשמוסיפים את התופעה הזו לתמונה, מתבהרים כמה דברים. ראשית, טלוויזיית המציאות ומצלמות הרשת אינן תחליף לפורנו. ושנית, אנשים לעתים קרובות יעדיפו תוכן פחות מהוקצע, בתנאי שיהיה מחובר יותר למציאות (או למה שנדמה להם שהוא מציאות). יש אנשים שמעדיפים ירקות אורגניים, יש אנשים שמעדיפים בלוגים ופורומים על אתרי תוכן ממוסדים, וישנם אנשים שמעדיפים תוכניות מציאות ואתרי Amateurs.

נכון שגם במקרים הללו זו מציאות מתווכת, אבל כנראה שהפער בינה לבין מה שצרכן המדיה מכיר כ"מציאות" הוא פחות חריף מאשר במדיה המסורתית ובז'אנרים הרגילים. כי במגע היומיומי שלנו עם המדיה, אנחנו כבר לא חושדים - אנחנו יודעים שזו לא המציאות. אנשים אמיתיים לא נראים ככה ולא מתנהגים ככה. ואם תופעת טלוויזיית המציאות היא ריאקציה לחוסר האמינות של הקולנוע והטלוויזיה המהוקצעים מדי, אז אינטרנט היא מפלטו של צרכן המדיה שהולך ומאבד אמון בתקשורת המתווכת.

האינטרנט יהרוג את הטלוויזיה

לדעתי, הכל מתחיל בחטא הגדול של המדיה, שהפסיקה להפריד בין האובייקטיבי לסובייקטיבי. בין שיקוף המציאות לעיצוב המציאות, בין עובדות לבין דעות, ובין אמנות לבין עיתונות.

אנשים אוהבים להשתמש ביצירות ספרותיות ובסרטים כדי לברוח מהמציאות; הם מוכנים שהמגע שלהם עם המציאות יהיה מתווך, כדי לקצר את דרכם למידע. הם יודעים לעשות את ההפרדה בין סדרה תיעודית לבין מדע בדיוני, ויכולים לסבול את הדרמטיזציה שעובר סיפור אמיתי שהופך לתסריט או כתבה עיתונאית. אבל עירוב התחומים המוגזם מתחיל לעייף אותם.

יכול להיות שהקולנוע והטלוויזיה נעשו נוסחתיים מדי, העיתונות נעשתה ניו-ג'ורנליסטית מדי, והעברת האינפורמציה נעשתה יותר מדי מושפעת מאינטרסים כלכליים. לכן, ייתכן גם שטלוויזיית המציאות היא לא החידוש החם, אלא פשוט אחת החזיתות האחרונות של המדיה הישנה. לאנשים כבר נמאס לא לדעת מה אמיתי ומה לא. אם כל המציאות שלהם ממילא מדומה, אז לפחות שתגיע אליהם דרך אינטרנט. ולכן, השלב הבא, לאחר שהווידאו הרג את כוכב הרדיו, יגיע כאשר האינטרנט יהרוג את הטלוויזיה.