החטא ועונשו

אריק גלסנר חושב שהוא ויתר על אלוהים. אחרי הכל, הוא חזר בשאלה. האמת היא שהוא לא. הוא פשוט החליט להפוך לאלוהים בעצמו. ואיזו דרך טובה יותר לעשות זאת מלכתוב רומן? ליצור עולם משלך, שבראת במו מלותיך, כמו ב"בראשית", לאכלס אותו בגברים ובנשים שמנסים, או לפחות מתאמנים ללא הרף, בפרייה ורבייה. להיות מי שמספק את השכר, וגם (וזה הרבה יותר כיף) את העונשים על החטאים שהגדרת. ואם, כמו במקרה גלסנר, אתה יכול לכונן את עולמך על יסודות אוטוביוגרפיים מוצקים, מה טוב.

אדם הראשון של גלסנר וגיבור ספרו הוא משה. לא המקראי, זה שזכה להביט אל הארץ המובטחת אבל לא לבוא בשעריה, אלא סתם בחור ישיבה עם היסטוריה משפחתית מורכבת (אבא שלו התאבד), בעיות אמונה ונטייה לחשוב יותר מדי. משה מחכה עד לשחרור מצה"ל, ואז משתחרר גם מכבלי הדת לטובת תענוגות העולם הזה. הוא מחליט להמיר את הסגידה לאל בסגידה לדברים מעט יותר מוחשיים, כמו כסף, אבל בעיקר לגופיהן המושלמים ומעוררי ההערצה של נשים.

הוא מתחיל את מסעו לחטאי הבשר בבתי זונות עלובים. שם, בקודש הקודשים של הגופניות חסרת המשמעות, הוא משיל את בתוליו בזרועותיהן של נערות רוסיות כבויות מבט. אבל מאחר שאריק גלסנר הוא האלוהים, הכל יכול לקרות, אפילו שאחת מאותן שפחות מין חרופות תתאהב בגיבור עד כדי כך שתסכים לשכב איתו בלי אמצעי הגנה - השלב הראשון בסולם ההידרדרות של משה.

גיבורנו העשוי ללא חת ממשיך בלי להביט לאחור. משה פוגש את דפנה, מנחת הסדנה שבה הוא לומד כיצד להנחות בני נוער בשבילי היהדות המודרנית. הסדנה, שבנויה מפעולות שכמו נלקחו משבתות בני עקיבא, מאפשרת לדפנה להתאהב בגיבורנו החיישן, למרות שהוא לא מוציא יותר משלושה משפטים מהפה. למה? אל תחקרו במופלא מכם. גם משה אינו חוקר. הוא פשוט לא מעוניין. למה? כי דפנה שלנו היא שמנמונת אדמונית, ואם כבר סקס, אז משה מעדיף לשאוף אל הכוסיות הבלתי מושגות ולהזין את רגשי הנחיתות שלו בעוד ועוד דחיות.

אבל סוף ההתמדה לנצח, והשמנמונת הנמרצת מצליחה לאחר מאמצים מתישים להכניס את משה אל מיטתה, לבה וחייה. בעוד הסערות הרגשיות הללו מתחוללות סביבו, יושב לו משה בעין הסערה ומקונן על מר גורלו, על חוסר הטעם בקיום, על אפסות הבריאה, על חדלון קיומו ועל הבאסה הכללית שלו. מאחר שאיבד את אמונתו, הוא אינו יכול לשטוח את טענותיו האקזיסטנציאליסטיות בפני בוראו, לכן הוא מטיח אותן בנו.

על כל שורת דיאלוג מוכברים להם תלי תלים של התלבטויות פנימיות, פרשנויות אונקלוס ורש"י ותחושות, שרובן יישמעו מוכרות מאוד לכל חוזר בשאלה באשר הוא. אבל המסות המרוכזות, העסוקות בעצמן והבכייניות הללו, בשילוב עם אישיותו הנרקיסיסטית עד אובדן החושים של משה, הופכות את מה שיכול היה להוות הצצה של ממש אל מערכי לבו של מי שאיבד את אמונתו, לחוויה מתישה ודוחה לפרקים.

כמעט הגענו לסוף, אל עונשו האיום של החטא. כי גלסנר הוא אל קנא ונוקם. בדיוק כשחשבנו שהוא שכח את העניין עם נערת הליווי, הוא שולף מהארסנל האלוהי שלו את השפן הקטלני, שיבהיר למי שעוד לא הבין שעם אלוהים לא מתעסקים.

חבל. חבל על משה, שנפל לידו החזקה וזרועו הנטויה של גלסנר; חבל לי עלי ועל שכמותי, אותם חוזרים בשאלה שמקבלים מגלסנר את האש והגופרית של סדום ועמורה; חבל לי על רגשות האשם הכפייתיים כמעט שמוצאים את ביטוים ב"ובזמן הזה" וחוסר היכולת לחלץ, למרות נטישת האלוהים, איזשהו חסד; וחבל לי יותר מכל על אלוהים בכבודו ובעצמו, על הצורך שלו ליצור ברואים פגומים, להתעלל בהם ולהעניש אותם על כך שסרו ממצוותיו והקשיבו לצו לבם, גם אם הלב הזה ממוקם בעיקר באזור המפשעה.