אבא יש רק אחת

יאיר נשמע כמו חלומה הרטוב של האישה המשוחררת. בן 34, אקדמאי, איש פרסום ושיווק מתל אביב. בחמש שנות נישואיו לנעמי, 31, כלכלנית, הוא השתדל מאוד לחלוק איתה חיי שיתוף והורות שיוויונים והיה לאב מעורב ותומך בבנם, עומרי, בן שנה וארבעה חודשים. זה לא הלך בקלות. "גדלתי לאבא קלאסי, מפרנס, זה שמראים לו תעודות מבית ספר, זה שרואים אותו בעיקר בסופי שבוע וזוכים ממנו לפעמים לחיבוק. הוא אף פעם לא הלך איתנו לרופא או טייל איתנו בגינה או עשה לנו פוצי-מוצי כשנפצענו בחצר. כמובן שהוא דאג לנו ואהב אותנו, אבל אמא היתה זו שקיבלה אותנו כשחזרנו מבית הספר והיתה מעורבת יותר בחיים שלנו. מבחינתי, ההתנהלות הזו של ההורים שלי ושל הורי החברים שלי היתה טבעית לגמרי. במשך" השנים התפתחה בי ההכרה שאני לא רוצה להיות אבא נעדר לילדים שלי ורוצה להיות שותף מלא בחיים ובהתפתחות שלהם.

כשהכרתי את נעמי היתה לנו תחושה של שיתוף, שאין דברים שהם גבריים מדי או נשיים מדי. כל אחד עושה אם יש לו זמן, בהתעלם מחלוקת התפקידים הסטריאוטיפית. ההריון של נעמי היה חגיגה. פינטזנו איך נהיה הורים ובדמיוני ראיתי איך בבוקר אני מטייל עם התינוק כרוך על הבטן שלי בגינה או בחוף, פוגש אבות אחרים, הולך איתו לחוגים ולבדיקות בטיפת חלב. אפילו חשבנו שאני אנצל את חופשת הלידה, כדי שהקריירה של נעמי לא תסבול. זמן קצר אחרי שעומרי נולד, נחתה המציאות לתוך הפנטזיה שלנו בשיא עוצמתה. מצאנו את עצמנו מובלים ולא מובילים את הרצונות שלנו". נעמי: "זה התחיל כבר לפני הלידה, כשיאיר דיבר במשרד על המחשבה שלו לקחת חופשת לידה ופתאום התברר שלמרות שלמשרד פרסום יש דימוי של מקום פתוח ונאור, לא התייחסו לזה בצורה חיובית. היו נשים במשרד שחשבו שזה יפה אבל אחרות חשבו שזה לא גברי. הגברים במשרד לא התנגדו, אבל אמרו 'יש הרבה עבודה' או דיברו על קידום, והציעו, 'אולי תיקח שבוע-שבועיים חופשה להיות עם הילד'. זו היתה הרגשה מתסכלת להיווכח בפער בין האידאלים שלנו למציאות. כמעט באופן טבעי אני זו שלקחה חופשת לידה מלאה וחזרתי לעבודה חלקית ואחרי כמה חודשים עזבתי לגמרי את העבודה ונשארתי עם הילד עד שילך לגן".

 נא להכיר: הניומניזם

לא מעט זוגות ישראליים מנסים לאמץ וליישם בשנים האחרונות דפוסי חשיבה חדשים בתפיסת הגבריות והאבהות. בגינות ציבוריות, בתור לטיפת חלב, רואים יותר ויותר אבות עם ילדים, תופסים את מקומה של האמא המסורתית. יותר מעשרים שנה חלפו מאז שדסטין הופמן הכתיב ב"קרמר נגד קרמר" טרנד חדש של גבר-אבא רגיש ומעורב בחיי בנו, אפילו יותר מאשתו. מילון המושגים שמגדיר ומבטא את השינוי אצל הגבר הקלאסי המסורתי, זה שפועל לפי תכתיבים מגדריים, חלחל מאז לקהלים חדשים. לא עוד הגבר שהולך בבוקר לעבודה לפרנס את משפחתו, וחוזר בערב אחרי שהילדים הכינו שיעורי בית, התרחצו ואכלו ארוחת ערב. לא עוד אמא, שאחראית לחיי הרגש, לגידול הילדים, לניהול הבית. ה"ניומניזם" מבטא את הסגנון החדש של הגבר העכשווי, שמתחבר לתקשורתיות, שמביע רגשות, שנכון לגדל את ילדיו באופן שנחשב עד לא מזמן כנשי-אמהי, כלומר רגיש, מחויב, אכפתי ומטפל. מי שעוקב אחרי עיתוני ההורים והילדים, ודאי נחשף למושג "מר אמא", שמייצג את הדימוי הגברי המעודכן, ומוזכר אגב מי שרוצים להיות נוכחים בלידת ילדיהם ולהשתתף יותר מהוריהם בתהליכי ההורות. הורים הומוסקסואלים, שמשוחררים מהמוסכמות הישנות, תורמים גם הם לשיח המשפחתי האלטרנטיבי. מצד שני, המודל הזה עשוי לעבוד גם בכיוון הנגדי. זה כאילו שהחברה אומרת, גבר הומוסקסואל הוא נשי ונשי יכול להיות עם הילד כל הזמן", אומר דרור גרשוני, אלא שגם הומוסקסואל צריך להמציא את האבהות החדשה, כי אין לו מודלים להזדהות. גם הם לא גדלו אצל אבות הומוסקסואלים".

גברים השתנו, אבל החברה לא השתנתה מספיק

"אמנם גברים השתנו, אבל החברה לא השתנתה מספיק. האם הגבר הישראלי המאצ'ו הולך ונפרד מהדימוי המסורתי שלו? כיצד הוא מתמודד עם הרחבת ההגדרות של הגבריות החדשה? כיצד מגיבות הנשים לגברים, שמאמצים תכונות נשיות בתהליך הזה? מי מוותר על הקריירה ברגע האמת, האמא או האבא? איך מתייחסת הסביבה לאבות שרוצים לבלות יותר זמן הורות עם ילדיהם? האם בישראל 2004, שמאפשרת חופשת לידה גם לאבות, "מר אמא" ייחשב מחמאה או גינוי? "אבהות חדשה בישראל – פרספקטיבה מגדרית על גבריות ואבהות כמתעצבים בהקשר המוסדי והזוגי", הינו מחקר ראשון מסוגו שערך גרשוני, סטודנט לתואר שני במגמה לפסיכולוגיה חברתית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת  בר-אילן. גרשוני ביקש לבדוק באיזו מידה נוצרה כאן אבהות חדשה שמתבססת על חלוקת תפקידים שוויונית ולא מגדרית.

גרשוני, 33, הגיע למחקר בעקבות ניסיונו האישי כאב שהצהיר על עצמו כהורה מעורב. הוא נשוי לסיגל, 30, אקדמאית, מורת דרך ומורה לידיעת הארץ. הם הורים לילד בן שנתיים, ולילדה בת שמונה חודשים. בני הזוג ראו את עצמם שותפים מלאים לגידול  התינוק הראשון, החל בלידה, עבור בצעד הראשון, וכלה במצבים הפחות נעימים, כמו לקום באמצע הלילה או לשמור עליו ביום. כמו זוגות אחרים שהשתתפו במחקר גם הזוג גרשוני לא שיער שברגע שייהפכו להורים, המחויבות למעורבות שווה תהיה קשה ליישום וכי הבעל ייתבע לשלם מחיר כבד בדרך להגשמת האידאל. "אני זה שמפסיד את גידול הילד", הוא אומר, כי" בשביל להצליח או אפילו להישאר במקום העבודה, הייתי צריך להיות מעורב יותר דרך הטלפון ופחות באופן מעשי". גרשוני אומר שלא העלה בדעתו לבקש חופשת לידה ממקום עבודתו כבכיר בחברה מובילה שעוסקת בסקרי שוק. זה נראה לי לא רציני ולא מוסרי לבקש לצאת לחופשת לידה, כי היה ברור שהחופשה תפגע בחברה ולא רציתי לפגוע בה, ובאופן עקיף הייתי בעצמי נפגע כי יכלו לפטר אותי או לא לקדם אותי".

סיגל, עובדת משרד החינוך, מצאה פתרון נוח יחסית במסגרת בית הספר, כמורה שזוכה בהקלות לאם עובדת ומיניקה. המשבר הראשון צץ מיד אחרי שסיגל מיצתה את חופשת הלידה וחזרה לעבודה. פתאום" לכל אחד מאיתנו יש צרכים שונים בעבודה, ויש גורם שלישי, הילד, שגם לו יש צרכים. בכלל, כהורים צעירים אתה תמיד נמצא בדילמות איך לעשות את הדבר הכי נכון", אומר גרשוני. היינו" בתקופה של בלבול, איך מתמרנים בין העבודה, הילד, המשפחה וכל העבודות השגרתיות בבית. כשסיגל היתה בבית בחופשת לידה, אז היא עשתה כמעט הכל, אבל כשהיא חזרה לעבודה, זה לא היה כל כך ברור שהיא צריכה להמשיך לעשות את זה. גם במובן הזה ראיתי את עצמי כחלק שווה ומה לעשות שאני חוזר הביתה בעשר בלילה. כך קרה שמי שבעצם עשתה הכל היתה  סיגל והרגשתי לא טוב עם עצמי. כביכול, אני מציג עצמי כאבא מודרני שלוקח חלק שווה, ובפועל זה היה רק בדיבורים". שנה אחרי הבן הראשון נולדה בתם השנייה, וזמן קצר אחר כך נפטרה אמו של גרשוני. הטראומה גרמה לו לחשוב מחדש על ניתוב הקריירה ועל המחיר שהיא גובה מחיי המשפחה שלו. גרשוני קיבל החלטה אמיצה ונדירה והתפטר ממקום העבודה, שם נחשב לכוח עולה ומבטיח. "זו היתה החלטה קשה", הוא אומר, במיוחד" בתקופת מיתון. גם אשתי היתה שותפה להחלטה. שנינו חששנו מהקטע הכלכלי אבל החלטנו שזה לא שווה את כל המתחים שנכנסו לרגשות שלנו, ושבעצם אנחנו לא מצליחים לממש את מה שחלמנו כל הזמן. "אבל גם כאן החברה נותנת זבנג בראש למי שמחליט להתקדם בקטע המשפחתי-ההורי, וכל הזמן מזכירה לו שמה שהכי חשוב זה העבודה והמירוץ אחרי הכסף. זה מתבטא בתגובות של אנשים שאני מקבל מהסביבה. מצד אחד מפרגנים, איזה יופי שאני מצליח להיות עם הילדים, ומצד שני מסתכלים עליי בעיניים פתוחות, איך אני יכול להרשות לעצמי מבחינה כספית. "מקומות עבודה שהלכתי אליהם לראיונות לא מוכנים להתחשב בגברים שבאים ומציגים גם את האחריות שיש להם כלפי המשפחה, זה פשוט לא מעניין אותם. אף אחד לא אמר לי,

לא רוצים אותך כי אתה אבא אחראי, אלא אומרים שהעבודה היא בשעות בלתי שגרתיות וצריך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה. ואז האמפטיה לא שווה כלום כי אתה מבין שאתה צריך לעשות עוד פעם ויתור כואב. "בעצם ההחלטה להשקיע במשפחה לא רציתי לוותר על הקריירה. אני לא רוצה לשבת בבית ולעשות רק את זה, חשוב לי להתפתח בקטע המקצועי. היום אני מרגיש שזה בלתי אפשרי. יש תמרור 'אין כניסה' גדול שהחברה שמה לאבות מעורבים. תהיה מעורב ותחלוק את המשימות עם אשתך באופן שווה, אבל רק מתשע-עשר בלילה". ההצלחה החלקית הזאת, של האבהות החדשה, מעוגנת גם במספרים. ברובן המכריע של המשפחות, האחריות לניהול משק הבית וגידול הילדים עדיין מוטלת על האמהות.

 ירון: "לפעמים בלילה אני שומע את הילדה בוכה. תוך שנייה אני מזנק, מוכן לפתור כל בעיה, אבל אז אני מגלה שאשתי כבר הקדימה אותי והיא כבר נמצאת שמה, מאכילה אותה ומרגיעה אותה, 'זה בסדר, תחזור לישון, אני כבר פה'. לפעמים זה ממש מעצבן אותי, אני מרגיש כאילו אנחנו נמצאים בתחרות.

 לפי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה, גם במשפחות שבהן לשני ההורים יש קריירות עצמאיות, כ-80 אחוז מהאמהות מטפלות בילדים. כך הן עובדות בעצם בשתי משרות, בעוד האבות יכולים לבחור אם ברצונם להיות שותפים לתפקיד. למרות התיקון לחוק, שהתקבל ביולי 2001, ואפשר לזוג לפצל את חופשת הלידה, כך שגם הגבר יוכל לנצל אותה, רק עשרה אחוזים מהאבות מימשו את הזכאות, וגם אז, לקחו חופשה חלקית בלבד. בגרמניה, למשל, 40 אחוז מהאבות מממשים את זכאותם לחופשת לידה במקום האם. בשורה התחתונה: הנישואים והאבהות אינם משנים במידה רבה את אורח חייהם של הגברים.