מחומרי החיים הללו ומן הכשרון האלוהי שהוטל עליו באותה נדיבות כמו הייסורים, יצר פ.מ. דוסטוייבסקי את הרומן הגדול האחרון שלו, ''האחים קרמזוב''. נתחיל דווקא בו, מפני שתמצאו בו את כל השאלות הגדולות שהטרידו את דוסטוייבסקי במהלך חיי הכתיבה שלו "
דוסטוייבסקי לא יצר ב"האחים קרמזוב" רומן מתח אלא רומן פילוסופי, כשעומקם של ארבעת האחים מונע מאיתנו לגלות מי רצח את אבא. אריאנה מלמד על יצירה חד-פעמית
פורסם:
20.02.04, 21:07
בראשית היה רצח-אב: פיודור מיכאלוביץ' דוסטוייבסקי התייתם מאימו מאריה כשהיה בן חמש עשרה, ועם מותה נעלמו הרוך, הסובלנות והנצרות הפשוטה, המוארת וטובת-הלב מחייו. זו היתה טרגדיה, ללא ספק – מאריה דוסטוייבסקי החזירה את נשמתה לבורא כשהיתה בת 35 בלבד, אבל את האובדן הנורא הזה יכול היה הצעיר לקבל מכוח האמונה שהאם הזאת החדירה בבניה. מות האב היה עניין אחר לגמרי.
מיכאיל דוסטוייבסקי, רופא נרגן וזעף, עריץ אמיתי בביתו ומחוצה לו, קמצן חולני שרדה בבניו עד כדי כך, שפיודור מיכאלוביץ' נענה בשלילה כשכתב לו וביקש כמה רובלים כדי לקנות לעצמו סוכר ותה כשלמד בפנימיה – מיכאיל דוסטוייבסקי הזה לא זכה לאהבה מרובה מצד הצמיתים שלו בכפר שקנה, אותן "נפשות" שאנחנו מכירים מספרו של גוגול. לכל אחד בכפר היתה סיבה טובה למדי לשאוף למותו ולהקדים את המוות.
הוא נחנק בכרית בעת נסיעה בכרכרה. הרוצח לא נתפס מעולם. כשפנו בניו של הנרצח לשלטונות, אמרו להם – "איננו יכולים להשליך כפר שלם לבית האסורים וכל הכפר אשם".
לימים, חלחלה בפיודור מיכאילוביץ' ההכרה הברורה שגם הוא אשם. האם לא ייחל למותו של האב? האם לא היה זה פשע של המחשבה, שבעיני נוצרי אדוק נחשב לפשע חמור כמעט כמו המעשה עצמו? האם התקף האפילפסיה הראשון שלו, שאירע בעת ששמע על מות אביו, לא היה אלא תחילתו של עונש ראוי על מחשבותיו המגונות? והאם המחלה הזאת, שהעכירה את חייו במשך עשורים ארוכים ומלאי ייסורים - אמנם היתה עונש ראוי?
מחומרי החיים הללו ומן הכשרון האלוהי שהוטל עליו באותה נדיבות כמו הייסורים, יצר פ.מ. דוסטוייבסקי את הרומן הגדול האחרון שלו, "האחים קרמזוב". נתחיל דווקא בו, מפני שתמצאו בו את כל השאלות הגדולות שהטרידו את דוסטוייבסקי במהלך חיי הכתיבה שלו – וגם את הפתרונות הספרותיים המורכבים ביותר והמתוחכמים ביותר לקונפליקטים שהשאלות האלו מעוררות.
ארבעה נגד אחד
מהו הרוע? כיצד נזהה אותו בהעדרו של אלוהים? האם בכל פעם שאנו מייחלים למותו של אב, עלינו להסתפק בתפקידים של אדיפוס או המלט – או שמא נפשו של האדם היא כר נרחב של סתירות קשות בין הצורך לחירות טוטלית, כולל חירות מעולו המצמית של אב רשע, לבין הצורך באחריות לזולת באשר הוא זולת? ואם איננו מאמינים באל, מנין ניטול את הערכים המכוננים של האחריות הזאת?
ארבעת בניו של פיודור קרמזוב, הדמויות שמובילות את הסיפור, לא נוצקו בדמויותים של האחים של דוסטוייבסקי. חלק מן העומק הפסיכולוגי של הסיפור
נובע מכך שיוצרו בחר לתת להם מאפיינים של אישיותו המסוכסכת שלו. לדימיטרי הבכור, בן מן הנישואין הראשונים, העניק נדיבות, כנות ואומץ לב: כל אלה אינם מונעים ממנו להתאהב באשה שאביו חושק בה. הוא גם חוטא באהבה שוות ערך למדונה ול"סדום". לאיוון נתן את התבונה האינטלקטואלית הקרה ואת חטא הגאווה שדוסטוייבסקי האמין כי הוא תולדה של האמונה בעליונות המחשבה הרציונלית על פני החוויה המיסטית. על כתפיו של איוון הועמס גם הצלב של החטאים האיומים ביותר, אלה שאפילו דוסטוייבסקי לא היה מוכן להודות בקיומם.
אליושה, הילדותי והתמים מכולם, נכתב כשילוב בין קדוש-בהתהוות לבין דמות ארכיטיפית של סופר. אליושה מאמין באמת ובתמים בהישארותה של הנפש, וגם בתחיית המתים, שאז "יתקבצו כולם ויספרו זה לזה את כל הדברים", וגם ישובו אל השמחה התמימה של עצם היות הסיפור.
על הבן הרביעי, סמרדייקוב, העמיס דוסטוייבסקי את עוון הממזרות. הוא אח-למחצה, פרי ניאופים של האב, והוא גם לוקה באפילפסיה של דוסטוייבסקי עצמו.
הצרה היא שכל הארבעה רוצים לראות במותו של האב, מנוול ומעוול, איש שבז לכל ערך נעלה בחיים ולכל אדם באשר הוא, במיוחד ליוצאי חלציו.
עומקן של הדמויות מונע מאיתנו להכריע מראש מי הוא הרוצח. דוסטוייבסקי לא יצר כאן רומן מתח אלא רומן פילוסופי, וביקש שנחווה תחילה ספקות מנקרים. כשדימיטרי מואשם, איננו יכולים לשלול את האפשרות שאכן ידו היתה ברצח, אבל באותה מידה יכולנו ליייחס אותו לאיוון, ניהיליסט כמעט מושלם – וודאי לסמרדיאקוב שהוא האשם האמיתי בעיני החוק. בעיניו של דוסטוייבסקי, כולם אשמים חוץ מאליושה, ודרכו של זה אל החפות חופפת את הדרך למעמד-קדושים. מי יכול לעמוד במשימה כזאת אם איננו אליושה?
הכל אודות הרוע
אבל לו היה דוסטוייבסקי מסתפק בפתרון התעלומה ובפרקים של אינטראקציה ספרותית מצויינת בין האחים, ספק אם הרומן שלו היה נוסק לגבהים אליהם הוא מגיע. הדמות שאחראית לעומק המחשבתי היא דמותו של איוון, שדווקא היא התחבבה על קוראים מודרניים – בניגוד לרצונו של המחבר, שסבר כי אליושה הוא מרכז הכובד המוסרי של הסיפור.
כיוון שאיננו קדושים, אנו אנוסים לחטוא. סתם בני אדם, בעולמם של הקרמזובים, מקבלים את החטא ואת אפשרות הכפרה עליו כנתונים, כחלק מחסדו האינסופי של האל. איוון אינו רוצה. הוא הדמות הוורבלית המשכנעת מבין הארבעה, והוא נציג נאמן של כוחות אופל דווקא מפני שאינו מאמין כלל בקיומם. אחת הסצינות הנפלאות בתולדות הספרות היא כמובן ה"אינקויזיטור הגדול", סיפור שאיוון מספר לאליושה כדי לערער את יסודות אמונתו.
בפרק הזה של הספר, שתילי-תילים של מאמרי פרשנות נכתבו ועוד ייכתבו בעקבותיו, ישו חוזר לעולם החיים בתקופת כהונתה של האינקוויזיציה הספרדית, שהיתה לכאורה שיאו של להט אמוני נוצרי, והאינקויזיטור מטיח בפניו את האמת: העולם מלא רוע. בני האדם מתאכזרים לכל ברואי אנוש, במיוחד לחסרי הישע ולילדים. בני אדם כלל אינם רוצים בחירות, אלא בהמשך מתועב של יחסי שעבוד. גורלה של האנושות, אומר האינקויזיטור, הוא להיות מושבת נמלים ענקית והרמונית אחת, חפה מערכי טוב, נמחצת תחת מגפי עריצים. יש הרואים בפרק הזה את נבואתו של דוסטוייבסקי על אודות משטרים טוטאליטריים שקמו לאחר מותו. יש שמסתפקים ביופי המכאיב של תגובתו של ישו. בפי הצלוב, דוסטוייבסקי לא שם מלים. הוא מעבירו דרך שלושת הפיתויים המקוריים, בוריאציות יצירתיות במיוחד, ובסוף ישו פשוט נושק לאינקויזיטור על שפתיו – כפי שנשק בהתגלותו הראשונה ליהודה איש קריות שידע כי יבגוד בו.
בעולם שבו יש עדיין חטאים ועונשים ברורים, איוון, בן-דמותו הבוגר הומרושע יותר של רסקולניקוב, מאבד את היכולת האינטלקטואלית שלו אחרי שהשתמש בה שוב ושוב לרעה. הוא נידון לשיגעון – והקוראים נידונים לזכור שוב, כפי שהם זוכרים את קריאת התיגר של רסקולניקוב, כי לאתאיסט אין כל יכולת לחוות את ייסוריו של הזולת, או להאמין בחובתו למצוא להם מזור.
אלוהים נמצא בפרטים
מי שקורא את "האחים קרמזוב" בפעם השנייה, יודע שאלוהים הוא הגיבור הראשי של הסיפור. אבל זה אינו אלוהי התמימים. מבקרים בני דורו של דוסטוייבסקי טענו נגד הספר, שאינו אלא כתב הגנה קונסרווטיבי על הצרות הפרבוסלבית לדורותיה. הוא הגיב בבוז. "אינני מאמין באלוהים ובישו כפי שילד מאמין. ההושענא שלי נובעת מעמקי הגהינום של הספק".
גם "האחים קרמזוב" התכסה בפאטינה של השנים בתרגום העברי של צבי ארד. בהחלט נחוץ תרגום חדש, אולי אפילו כזה שבשוליו יובאו הערות והארות לשימושים השונים של דוסטוייבסקי בסמלים נוצריים שלא כולם נהירים לנו. אבל גם אם איננו מכירים אותם, תחושת-החטא ודאי מוכרת, והשתקפויותיה בארבעת האחים מקנות לספר הזה חיים ארוכים כאחד הרומנים הפילוסופיים-תיאולוגיים החשובים ביותר שזכינו להם מעולם.
