ושם, רוקדים היהודים

בסוף השבוע הזה יצפה מוחמד אבו חלאווה פעם נוספת בחגיגות שעל קברו של הרוצח ברוך גולדשטיין. יראה ויזכר. יזכר בימים שבהם יכול היה ללכת, לעבוד ולשחק עם ילדיו. אבו חלאווה יודה למראה החגיגות לאלוהים, על כך שהשאיר אותו בחיים. למרות שהחיים כבר לא חיים, הוא אומר.

מוחמד יוסף מוחמד אבו חלאווה היה בן 33 לפני עשר שנים. כמו בכל שנה בחודש הרמדאן, חודש הצום הקדוש למוסלמים, יצא לתפילת השחרית במסגד האיברהימי, הוא מערת המכפלה. התפילה ברבים מזכה את המוסלמים במצוות, והתפילה במערה נחשבת יוקרתית במיוחד.

"היינו 400, אולי 500 איש", נזכר אבו חלאווה. "החלה התפילה. ואז, כשאנחנו באמצע הכריעה הראשונה, נשמעו קולות של ירי ופיצוצים. דם החל למלא את אולם התפילה. לאן שלא הסתובבת, או שהיית נתקל בגופה, או בשלולית דם, או בפצוע מכוסה דם. עוד קולות של ירי. אנשים מוטלים הרוגים ופצועים אחד על השני. ואז - אני מרגיש ירייה ולא יכול לזוז יותר".

29 מתפללים נרצחו בידי גולדשטיין. עוד 17 נהרגו בעימותים עם חיילי צה"ל שפרצו לאחר הטבח. אבו חלאווה אומר כי עוד לפני הטבח היה מתח רב באוויר. "כמות הפרובוקציות של המתנחלים גדלה. כל הזמן איימו עלינו - 'עוד מעט נראה לכם'. גם חיילים נטלו חלק באיומים האלה. ליל הטבח היה מתוח מאוד. מתוח במיוחד. אבל באופן מפתיע, למרות המתח, פחת בצורה בולטת מספר החיילים והשוטרים שהיו באזור המסגד".

אבו חלאווה משוכנע שצה"ל נתן ידו לטבח. "בטח שהצבא ידע ונתן יד לאירוע. כשהחלה האש, אש תופת, ניסינו לברוח ברגעים הראשונים, אבל התברר שהדלת היתה נעולה. מעולם לא ננעלה הדלת. אז איך זה שבמקרה ביום הזה הדלת של המסגד ננעלה? בחוץ אנחנו שומעים צעקות ומבינים שהצבא מונע מאלה שביקשו להיכנס ולהגיש עזרה מלהתקרב למקום. כך יצא שאלה בפנים לא יכולים לברוח, ואלה בחוץ לא יכולים להיכנס - עד שבסופו של דבר התגברו האנשים בחוץ, ונכנסו והרגו את גולדשטיין".

אבו חלאווה היה מחוסר הכרה מספר ימים. בגלל מצבו הקשה, הוא הועבר מחברון לרמאללה ומשם לעמאן, שם טופל על חשבון המלך חוסיין. אחרי ארבעה חודשים בירדן ושבעה חודשים של טיפול שיקומי ברמאללה, שב לביתו בחברון על כסא גלגלים, משותק בכל החלק התחתון של גופו.

רק גורל הוא שביתו של אבו חלאווה שוכן סמוך מאוד לכניסה לקרית ארבע. וכאילו שזה לא מספיק, ממרפסת ביתו ניתן לצפות על חלקת הקבר של גולדשטיין. "כמעט בכל פורים אני רואה את החגיגות על הקבר של מי שכמעט רצח אותי ורצח אחים וחברים שלי. לרוצח מקיימים חגיגות, כאילו נותנים לו פרס - ועל הקורבן אף אחד לא חושב. לא מסתכל. כשאני רואה את החגיגות בקבר, אני מרגיש כאילו אני לא מבין מה זה. סדר הפוך בעולם".

"חבל שלא הרגו אותך"

אלא שהזכרונות הקשים לא באים רק מהאירוע ששבר את גופו לפני 10 שנים. עד לאחרונה היה אבו חלאווה נכנס לביתו דרך חצר השכנים, לאחר שבצבא העדיפו שלא יתקל במתנחלים - לאחר שאלה היכו אותו מספר פעמים.

"עד לפני כמה חודשים הייתי נכנס לביתי דרך השכנים כי המתנחלים הרביצו לי בכל פעם שראו אותי. לפעמים, כדי להימנע מלפגוש אותם, הייתי נאלץ לישון אצל אחי. פעם אחת הם אפילו הפילו אותי עם כסא הגלגלים - ואת התמונה הזאת הראו בטלוויזיה. בכל פעם הם צועקים לי 'חבל שלא הרג אותך וצריך להרוג את כל הערבים'", הוא מספר.

160 אלף פלסטינים חיים בחברון וסביבתה. כ-850 המתנחלים היהודים מרוכזים בנקודות ההתנחלותיות שמסביב למערת המכפלה. ברמת ישי שבתל רומיידה, באברהם אבינו, בבית רומנו ובבית הדסה וכמובן, בקרית ארבע.

"עיר הרפאים" קוראים החברונים לעיר העתיקה. עשרות משפחות עזבו ומאות עסקים סגורים, רובם על פי הוראה של הצבא. תחילה, הורה הצבא על סגירת 2,600 בתי עסק פלסטינים, כולם באזור השכונות היהודיות. לבסוף נותרו 800 שלא אושר לפתוח אותם. הנזק הכספי, על פי לשכת המסחר הפלסטינית בעיר, סגירת העסקים ופגיעה בחיי המסחר והפרנסה מגיע למיליארד וחצי דולר. 544 ימי עוצר הוטלו על העיר העתיקה ב-3 שנות האינתיפאדה. למעשה, כמחצית מימי האינתיפאדה היתה העיר בעוצר.

רחובות השוהאדה, א-שלאלה, הרחובות המרכזיים של חברון, ורחובות נוספים ושוק הירקות המפורסם סגורים. סגירת הרחובות ובתי העסק נועדה להרחיק את הפלסטינים מאזור המערה ולהביא ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי בכל ציר המתפללים מקרית ארבע עד מערת המכפלה, כך משוכנעים הפלסטינים.

"אין אפשרות לחיות ביחד"

ידיד פלסטיני אומר כי כדי להבין את העניין, חייב כל ישראלי לבוא לחברון ולראות שבסטטוס קוו הקיים אין סיכוי לפיוס ולשלום בין הצדדים: "קיימת שנאה אישית בין כל אחד מן התושבים לכל אחד ואחד מן המתנחלים.

הפלסטינים מכירים כל אחד מן המתנחלים בשם שלו ולגבי זה הם אומרים, 'זה שבר לי את הבית' ההוא הרס לי את החנות וכך הלאה. נוצר מעין חשבון אישי בין כל אחד מהתושבים הפלסטינים לכל אחד מן המתנחלים. במצב הזה של השנאה, אין אפשרות לחיות ביחד".

סמוך למערת המכפלה אנו נתקלים באבו הישאם, קשיש בשנות ה-60 לחייו, שיצא מהתפילה במסגד. לאבו הישאם, המפרנס תשע נפשות, חנות למוצרי קרמיקה קטנים מול מרכז גוטניק, המרכז המסחרי של המתנחלים. לא אחת "כיכבה" חנותו בהתפרעויות שצולמו, בהן נראו המתנחלים פוגעים בה.

"ששה חודשים סגרו לי את החנות. ועכשיו, כשהרשו לי לפתוח. בשביל מי לפתוח? אין פה עוד אנשים למכור להם. אני בדיוק יוצא מהמסגד, מביתו של אלוהים, ומתפלל שהוא ידאג לי". הוא אומר. המילים האחרונות נאמרות בבכי.