בדיוק לפי הספר

יש במקום כלשהו דף הוראות. איזשהו מסמך עלום, מעוטר בכתובת "סודי ביותר" ובטביעות אצבעות רבות. כל סופרת שגומרת לכתוב את רב המכר העתידי שלה מעבירה אותו הלאה, לבאה בתור, שמוסיפה את חתימתה הטבולה בדם ונשבעת לנצור אותו מכל משמר. יש בו כמובן סעיפים אופציונליים. לא כל "ספר בנות" חייב להכיל גם אהבה אחת גדולה ואבודה, גם רומן אסור, גם בגידה קורעת לב, גם טרגדיות משפחתיות, גם את החברה-הטובה-ביותר וגם גיבורה מצליחנית. אורית הראל החליטה שהיא הולכת על בטוח ועל כל הקופה.

הגיבורה המצליחנית שלה היא נילי, ניצולת משפחת שואה עם אם כפייתית ואב חלש. את אהבתה הגדולה היא איבדה בתאונת דרכים לאחר שבוע של נישואים, ושנים ספורות לאחר מכן היא מסתבכת בפרשיית אהבים שתימשך עשר שנים עם גבר נשוי שיבגוד גם בה, הפילגש החוקית, עם איזו כוכבנית לרגע. במקביל, תספוג משפחתה הגרעינית אסונות צפויים: האב ימות והאם תחלה במחלה קשה, מהסוג שמהווה לפי הנוסחה את נקודת המפנה בחייה של הגיבורה. היא תגלה בעצמה כוחות שלא ידעה שיש בה, תארגן סוף סוף את חייה הכאוטיים והלא-מתפקדים, וכמובן תגיע לפיוס עם האם הפולניה מהגיהנום.

מצטערת אם גיליתי לכם פרטים נסתרים, אבל בואו ותגידו לי רגע, עם יד על הלב, שלא יכולתם לנחש שזה מה שיקרה. אפילו סגנון כתיבתה של הראל חושף את ההיצמדות העיקשת שלה לפורמולה הצמחית הזו. הדיווח על הנסיעה המשחררת שלה לארה"ב (בלווית החברה-הטובה-ביותר, כמובן) נראה כך: "אני זוכרת את פארק יוסמיטי ואת הגראנד קניון. את הגייזרים ואת הרי הרוקי. את הכבישים האינסופיים ואינספור העיירות הקטנות... את מסעדות הדרכים והשירותים הציבוריים ב'רסט אריאז'... את שמורות האינדיאנים...". עד ההצהרה "יכולתי כמעט להרגיש את התהליך שבו אמריקה... חורטת בי חוויות וסימנים ייחודיים".

כלומר, התקציר הבנאלי הזה מתוך מדריך הנסיעות המצוי טומן בחובו משהו ייחודי שלא צריך אפילו להסביר, מספיק שהתרענו על קיומו בסוף רשימת הקניות. גם הרומן האסור עם הנשוי העשיר מתואר באותו תקצור קולע, שאינו שומט ולו קלישאה אחת: "הוא צלצל אלי בכל מיני שעות לא מקובלות ולחש לי באוזן דברים נעימים... הוא שלח לי פרחים ועציצים... הוא הקשיב לי כשהתלבטתי, כששמחתי, כשכעסתי, כשהתרגשתי". ושוב, הקוראות המיומנות של הנוסחה יכולות לבנות מפיסקה שכזו חיים מדומיינים שלמים, שגם הם כמובן יחודיים לחלוטין.

אורית הראל הצליחה לבנות את ה"כל-גיבורה". זו שכולן יזדהו איתה, כולן יוכלו לספר ש"בחיי שהן מכירות מישהי שככה בדיוק זה היה אצלה", כולן יוכלו להרגיש שהיא בעצם הן, ואיזה מדהים שזה ככה. הרי נילי מצהירה על עצמה שהיא "מאמינה בלבבות מצוירים ונישוקים וחיבוקים, ובן לוקח בת ובת לוקחת בן, ופרפרים בבטן וכוכבים בעיניים" (עמ' 410). ומי מאיתנו תעז להצהיר שהיא לא מאמינה בדברים התמימים, הבנאליים והקלישאתיים הללו? הרי הקלישאות שרדו מסיבה אחת פשוטה. הן נכונות.

אז זה לא שאני לא אוהבת את הספר הזה, אבל פשוט קראתי כבר עשרות כמוהו. זה לא שאני לא אוהבת את נילי, זה שהיא פשוט בנאלית מכדי להיות אמיתית. זה לא שאני לא אוהבת, זה שזה פשוט משעמם.