עוד מהלומה לאשליות

בסיכסוך הדמים הישראלי-פלסטיני, שפרץ בספטמבר 2000, ומספר קורבנותיו מתקרב במהירות מזוויעה ל-4,000 איש משני הצדדים, כבר קשה לתת סימנים.

עושה רושם שישראלים ופלסטינים כאחד נואשו מלהבין מה גורר את מה, מה גורם למה ואם בכלל אפשר שיהיה אחרת. בתחילת האינתיפאדה אפשר היה לשמוע על אנשים ששינו את השקפתם, איבדו את אמונם בצד השני או עברו מתמיכה במשא ומתן לאמונה בכוח. היום התגובה המקובלת היא משיכת כתפיים של ייאוש. עבור רוב האנשים כל אירוע הוא רק בגדר חיזוק למה שהאמינו בו ממילא.

ועדיין ישבפיגוע אתמול בנמל אשדוד כדי להרעיד כמה מהאשליות, שחלק גדול מהציבור הישראלי מתמכר להן לאחרונה. אשליית הגדר, למשל. בעידוד מאסיבי של חלק מגורמי הביטחון, נתפסת היום גדר ההפרדה כסוג של פתרון קסמים. היא עונה למשאלה הישראלית העתיקה להפריד את עצמנו מן המציאות של המקום, לבנות לנו חומה שראשה בשמיים והג'ונגל האזורי, אם להשתמש בביטוי שהיה חביב על כמה מראשי הממשלה הקודמים, נמצא מחוץ לו.

.

תומכי גדר ההפרדה, ובהם ראש השב"כ אבי דיכטר (אם להיתלות באילן ביטחוני גבוה), הרבו לציין שמתחום רצועת עזה לא חדר ישירות לישראל אף מחבל מתאבד (למעט מבצעי הפיגוע בפאב מייק'ס פלייס, שהשתמשו בדרכונים זרים). העובדה ששני המתאבדים אתמול הגיעו, ככל הנראה, מעזה לא הופכת את התיאוריה הזו על פיה, אבל יש בה כדי להזכיר לנו ששום גדר אינה גבוהה מספיק כדי לחסום אדם נחוש, נואש וחדור רצון מספיק. פניו של הטרור אולי ישתנו כשתקום גדר ההפרדה המלאה, אבל הוא לא ייעלם.

את הוויכוחים על סיבה ומסובב כבר נטשו שני הצדדים מזמן. הפלסטינים משוכנעים ששום דבר לא יזיז את ישראל מדרך הכוח, פרט אולי לכוח נגדי. הישראלים בטוחים שלטרור אין שום קשר למעשה כלשהו של צה"ל או של הממשלה. ממילא, מדובר בכמות כזו של אירועים אלימים שאי אפשר למצוא בהם מה מוביל למה. ועדיין צריך כל ישראלי לשאול את עצמו אם באמת אין קשר בין האופנסיבה האחרונה של צה"ל בעזה, אותם מבצעי "גירוי ותגובה" שגבו את חייהם של עשרות פלסטינים – רובם חמושים, אבל גם אזרחים – לבין עוצמת הרצון לפגוע בנו.

האם באמת אין קשר בין פשיטות אל-בורייג', נוסייראת וזייתון ובין שיתוף הפעולה המוגבר של כל הארגונים הפלסטינים? האם אין קשר בין האמירות של צמרת צה"ל, שלפיהן ינסו לפגוע בכמה שיותר טרוריסטים עד לביצועה של תוכנית ההתנתקות (שנכון להיום אין לה לא לוח זמנים ולא תאריך התחלה), ובין תעוזתם של מי שיצאו אתמול לפגוע ביעד שמור היטב כמו נמל אשדוד? האם לא התעמעם הקשר בין פעולתם של כוחות הביטחון, השואפים אלי ניצחון, או לפחות לא להיראות כמי שיוצא וזנבו בין רגליו, ובין ביטחונם האמיתי של האזרחים בעורף?

68% מהישראלים אמרו, בסקר שפורסם אתמול על-ידי מכון יפה למחקרים אסטרטגיים, שהם תומכים בהתנתקות, כי לדעתם היא תצמצם את פיגועי ההתאבדות. יותר משהנתון הזה משקף ניתוח קר של המצב, הוא משקף משאלת לב. משאלה שייעשה משהו, אפילו הוא מעורפל ולא ברור כמו כוונותיו האמיתיות של אריאל שרון. משאלה שמשהו ישנה את המצב, אחרי יותר מ-1,200 ימים של מהלומות הדדיות. הטבח אתמול באשדוד, יותר משהוא "פיגוע אסטרטגי" ושאר תארים שנקשרו לו אתמול, הוא עוד מהלומה על התקווה הזו.