געגועי להפסקות החשמל
הפסקת החשמל הייתה אחת ממוסדות התרבות החשובים של ילדותנו. בדרך כלל היא הייתה מתרחשת בזמן שישבנו וצפינו בטלוויזיה (שחור לבן, ערוץ 1). בהתחלה, היינו מתוסכלים מהחושך ומזה שלא נדע איך נגמר הפרק של סטארסקי והאץ'. אבל מאוחר יותר הייתה הפסקת החשמל מתפתחת לחוויה נעימה. ברור שהפסקת אינטרנט היא תחליף חלקי וזמני מאוד
מדי פעם יוצא לי לענות על שאלון שכותרתו "האם אתה מכור לאינטרנט", או משהו בסגנון. פתרתי במשך השנים לפחות תריסר כאלה (למעשה, לא אופתע אם יתברר שכתבתי במשך השנים תריסר כאלה). משנה לשנה ומשדרוג לשדרוג - בהנחה שאפשר לסמוך על השאלונים - מצבי הולך ומחמיר. הטכנולוגיה מבשילה, הפס מתרחב, והגמילה הולכת ומתחוורת כבלתי אפשרית בעליל.
ישנה שאלה מתבקשת אחת, שחוזרת על עצמה בווריאציות שונות בכל שאלון כזה: "כמה זמן היית מסוגל להסתדר בלי אינטרנט". או בשאלונים היצירתיים יותר: "וירוס זדוני תקף את שרתיו של ספק האינטרנט שלך, ואתה מנותק עד להודעה חדשה. מה תעשה?".
שאלות כגון אלו נראות לי תמיד תיאורטית מדי. לא שזה מעולם לא קרה, אבל עם קצת הדחקה וקצת הכחשה אני נוטה תמיד לבחור בתשובה שאומרת משהו בסגנון "ב. אצא עם בת זוגי לארוחת ערב רומנטית" או "א. אקרא ספר, מה יש - קצת תרבות לא תזיק".
רק שיש מקרים בהם כל מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים מתרסקים במפגש עם קרקע המציאות. נגיד, כאשר ערב אחד אתם מנסים להתחבר לאינטרנט כדי למשוך דואר, ומגלים בבהלה שווירוס זדוני תקף את שרתיו של ספק האינטרנט שלכם ואתם מנותקים עד להודעה חדשה.
זה מה שקרה לי לאחרונה, וכך גיליתי סופסוף מהי התשובה הנכונה (כמובן, בהנחה שאכן היתה או תהיה כזו באחד השאלונים): "ג. אשחק Galaga עד שהחיבור יחזור".
Galga?
קצת הפתיע אותי לגלות שזו התשובה. Galaga, משחק הארקייד האלמותי של Namco, היה אמנם חביב עלי מאד פעם, אבל זה היה לפני יותר מ-20 שנה. אהבתי לשחק בו על המכונות הגמלוניות באולמות הארקייד כשהייתי ילד, וזיכרונו נותר מתוק כל כך בפי עד שטרחתי בעוונותיי והורדתי את ה-rom שלו מהאינטרנט והרצתי על אמולטור (זה קרה, כמובן, ביום אחר, שבו החיבור עבד).
בת זוגי - זו שהפסידה זה עתה ארוחה הרומנטית - הופתעה מקולות הצפצופים שהגיעו מהמרפסת ובאה לראות מה זה שנשמע כמו אחד הצלצולים בסלולרי הקודם שלה. הסברתי לה שוב מהו Galaga (היא בוגרת מדי מכדי להבין, וגם לזכור, את חולשתי לעניינים ילדותיים כמו משחקי ארקייד קלאסיים), והסברתי שמכיוון שחיבור האינטרנט לא עובד החלטתי לשחק קצת.
רק אחרי שגיליתי לבושתי, בפעם השנייה, שאני לא מצליח להגיע הרבה יותר רחוק משלב הבונוס הראשון, התפניתי לפענח את תחושת הדז'ה וו שליוותה את המשחק ביצירת הארקייד הקדמונית. נתחוור לי שהחוויה הזו מזכירה לי משהו הרבה יותר יסודי וישן משחשבתי. הנוסטלגיה, לא הייתה שייכת לאולמות משחקי הוידאו של שנות השמונים, אלא לתופעה אחרת שהלכה ודעכה עם הזמן: הפסקת החשמל.
מוסד הפסקת החשמל
הפסקת החשמל היתה, ללא ספק, אחת ממוסדות התרבות החשובים של ילדותנו. בדרך כלל היא היתה מתרחשת בזמן שישבנו וצפינו בטלוויזיה (שחור לבן, ערוץ 1). בהתחלה, היינו מתוסכלים מהחושך ומזה שלא נדע איך נגמר הפרק של סטארסקי והאץ'.
אבל מאוחר יותר, כמעט תמיד, היתה הפסקת החשמל מתפתחת לאירוע נעים, משפחתי, עם תאורת נרות מאולתרת ואיזה סיפור מעניין. היינו מכינים קקאו, ומברכים על הטכנולוגיה המשובחת של הגז, שאפשר לסמוך עליה שלא תאכזב כמו החשמל. היה כיף. בסופו של דבר, כשהחשמל היה חוזר, חשתי תמיד צביטה קטנה בלב, על החמימות הנעימה של הביחד שהתפוגגה לצלילי הטלוויזיה (פסוקו של יום) ולאורה של התאורה החשמלית.
נדמה לי שלהפסקות החשמל הללו יש ערך נוסטלגי דומה עבור הרבה אנשים. מכל מקום, ברור שהפסקת אינטרנט היא תחליף חלקי וזמני מאוד. עם הזמן הן יהפכו נדירות לא פחות מהפסקות החשמל ויבוא דור שלא ידע מהם חיים ללא תקשורת נתונים רצופה סביב השעון.
באיזה מקום נראה לי שהעיסוק האובססיבי של אינטרנט בנוסטלגיה לסוגיה, בא לפצות על כל מה שנסחף אל תהום הנשייה ולכל מה שנותר מאחור במרוץ הטכנולוגי. שהעולם משתנה מהר מדי, ומשאיר לנו תחנות תרבות מעטות מדי, כי בנסיעה הזו אין עצירות. ההתרפקות על העבר היא קצת פיצוי על ההווה הזה, שדי במבט חטוף בו כדי להבין שניפרד ממנו מהר מדי. בכל אופן, ועם כל הכבוד ל-Galaga, את התקפת הווירוסים הבאה אני אנצל לארוחת ערב רומנטית.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
