קרמונה עיר הכינורות

קרמונה (Cremona), עיר בת 80 אלף תושבים בצפון איטליה, דומה לעשרות ערים מסוגה בחבל לומברדיה או טוסקנה. אותן פיאצות שוקקות בתי-קפה, פיצריות ומסעדות, אותן כנסיות וקתדרלות, אותם רחובות צרים ומתפתלים בהם פסעו מי שפסעו לפני מאות שנים. אבל קרמונה מתפארת במשהו שאין לשום עיר איטלקית אחרת, משהו שמושך אליה שוחרי מוסיקה בהמוניהם, ובעיקר את המכורים לכינורות.

קרמונה בחורף היא לא משהו להתגעגע אליו. אם תעלו למרומי הקתדרלה הגדולה של העיר, הגבוהה ביותר באיטליה, לא תראו דבר מלבד ערפל סמיך. אבל אם תגיעו לכאן באביב או בקיץ, תתקשו להיפרד מהמראות, מהריחות, מהאווירה. וכשתטיילו בין הסימטאות הצרות תדמיינו שפה, לפני יותר מ-300 שנה, עשו את מלאכתם הידועים שבין בוני הכינורות בעולם: אמטי, גאורניירי וסטרדיוורי. יורשיהם הרבים מתמידים במסורת ובונים כינורות בבתי מלאכה קטנים וציוריים, הנחשבים גם היום לטובים בעולם. 

קרמונה, באמצע הדרך בין ונציה לטורינו, נוסדה על ידי הרומאים בשנת 218 לפנה"ס. חשיבותה הפוליטית והכלכלית התעצמה בימי הביניים, עם בניית חומות העיר (1187-1169 ) וחלק ניכר מבנייניה המרשימים. בתחילת המאה ה-15 היא הסתפחה לדוכסות מילנו ונותרה בשליטתה עד לאיחוד איטליה במאה ה-19.

המסורת המוסיקלית של העיר החלה כבר במאה ה-16 והגיעה לשיאה בתקופתו של המלחין קלאודיו מונטוורדי. בימיו של זה פתח אנדריאה אמטי את בית המלאכה שלו לבניית כינורות. את המסורת המשיכו בני משפחתו ולשיא פריחתו הגיע בית המלאכה סמוך לפרישתו של אנטוניו סטרדיוורי (1737-1644 ), שהקים בית מלאכה משלו. על הכינורות המעולים שיצאו מתחת לידיו הוא חתם בשמו הלטיני, סטרדיווריוס.

חמש שנות המתנה

את סיור הכינורות בקרמונה כדאי להתחיל בארמון העיריה. החזית היא משנת 1838, אבל החדרים מימי הביניים. באולם הכינורות, בתוך ארונות זכוכית, נשמרים כמה מהכינורות היקרים והמפורסמים בעולם. למשל, 'איל קרמונזה' מעשה ידיו של סטרדיוורי מ-1715, כינור המרלה של ניקולו אמטי (נכדו של אנדריאה) מ-1658 וכינור בו ניגן פגניני (1840-1782 ).

מכאן - למוזיאון סטרדיוורי (Via Ugolani Dati 4), ששוכן בארמון שירשה העיר קרמונה ב-1893. בירושה נכללו גם מכשירים וכלים בהם השתמש אומן הכינורות הענק. האוסף התעשר כאשר בונה הכינורות ג'וזפה פיוריני תרם את התוכניות על-פיהן עבד סטרדיוורי, לצד כלים משלו. במוזיאון ניתן להתפעל מ-700 פריטים הקשורים בסטרדיוורי ומכלי מיתר שזכו בתחרויות התלת-שנתיות לבוני כינורות שנערכות במקום.

התחנה הבאה שלנו היא בית הספר לאומני כלי הקשת (פיאצה ריימונדי, רחוב קורסו גריבלדי 781). בית הספר נפתח ב-1938, במטרה להכשיר דורות המשך של בוני כינורות. היום הוא מציע למתלמדים שתי תוכניות, דו-שנתית ותלת-שנתית, במסגרתן מחויב התלמיד בעבודה מעשית באחד מבתי המלאכה בעיר.מנהל בית הספר, פרנצ'סקו טוריסי, מציין שהמוסד בראשו הוא עומד נועד להאדיר את שמה של קרמונה כעירם של גדולי בוני הכינורות בעבר, בהווה ובעתיד. ואגב, הזיוף הראשון של כינור תוצרת קרמונה התגלה כבר ב-1604.

בבית הספר לומדים השנה 180 סטודנטים, רק שניים מהם תושבי העיר. הבוגרים יצטרפו לאגודת בוגרי בית הספר לבוני כלי קשת של קרמונה, המונה 645 חברים. 60 אחוז מהם זרים, אבל מה שמפתיע זה שמרביתם בחרו להמשיך להתגורר בקרמונה גם לאחר סיום הלימודים.

אחד כזה הוא ברנרד ניומן, שהגיע לפני עשר שנים מטורונטו והיום מטפל בית המלאכה שבבעלותו בקאנונה, כינור שליווה את פגניני במשך שנים רבות. הכלי מוצג דרך קבע בגנואה, בבית בו נולד פגניני, והוא מגיע אחת לשנה, תחת השגחה כבדה, לבית המלאכה של ניומן. רוצים לקנות כינור מניומן? תכינו 40 אלף דולר, לפחות. ותמתינו חמש שנים עד שהוא יהיה מוכן...

פרנצ'סקו ביסולוטי, בן 73, הוא אחד מבוני הכינורות המפורסמים בעיר שבבית המלאכה שלו משתפשפים תלמידי בית הספר. מחיר כינור תוצרת ביסולוטי מתחיל מ-25 אלף דולר. מרבית הלקוחות, איך לא, הם יפנים.

תעשיית זיופים

אם אתם חושבים לקנות כינור בקרמונה תתכוננו להוצאה של 5,000 דולר לפחות. בפחות מזה כל הסיכויים שתצאו מכאן עם כלי תוצרת סין, יפן או רומניה. רבים מהכינורות הנמכרים בעיר מיובאים מהמזרח הרחוק וממזרח אירופה. בבולגריה, למשל, יש בית חרושת לכינורות (הכל עבודה של מכונה) בשם 'קרמונה'.

לואיזה קמפניולו, יושבת ראש בוני הכינורות והקשתות של קרמונה, מייעצת גם לא לקנות כינור דרך האינטרנט. למה? כי רוב הכלים שנמכרים שם ומתפארים שהם מכאן, לא ראו את קרמונה מעולם. תמימות היא האויב הכי גדול כאן. יכול מאוד להיות שיהיו מי שיציעו לכם בסתר כינור של סטרדיוורי או של גאורניירי, אבל איך שתיפרדו מהכסף תגלו שקניתם זיוף. מרבית הכינורות הנודעים נמצאים בידי

נגנים בעלי שם עולמי, ולכם עוד לא קוראים צוקרמן או פרלמן.

אפרופו זיופים, בבית הנכות הלאומי של וינה נמכר לפני שנים אחדות כינור סטרדיווריוס הנושא את חתימתו של האומן כביכול, כולל תאריך ייצורו - 1771. הקונה התמים רק שכח שסטרדיוורי מת 35 שנה לפני כן.

יש בדיחה שלפיה רמברנדט צייר 500 ציורים, מהם 5,000 מפוזרים בארה"ב. ככה זה גם עם כינורות סטרדיווריוס. בשנת 1899 התלונן מבקר מוזיקלי שהלהיטות לכינורות בחתימת האומן הקפיצה את מחיריהם ל-9,000 דולר הכינור. 70 שנה אחר כך, ב-1971, נמכר סטרדיווריוס ב-200 אלף דולר. ואילו לפני שנתיים שולמו 6 מיליון דולר על הסטרדיווריוס של יהודי מנוחין. אז פלא שמזייפים אותם?

לכינור היקר ביותר בעולם נחשב 'סטרדיווריוס המשיח', השמור במוזיאון באוניברסיטת אוקספורד. את מחירו של הכלי הזה מעריכים ביותר מ-20 מיליון דולר. הכינור, שמעולם לא היה בשימוש, הוא הדבר הכי קרוב לסטרדיווריוס חדש.

וחוץ מכינורות?

טוב, קרמונה היא לא רק כינורות ובתי מלאכה לכלי קשת. הנה, בקצרה, כמה מאתרי הביקור המומלצים בתחומה.

פיאצה דל-קרמונה (כיכר העיר): לא כיכר רגילה של עיר איטלקית, אלא צוהר לקורות העיר. ממש ליד הכיכר אפשר להתרשם משרידי עתיקות מהתקופה הרומית ובויה-סולפרינו הסמוכה תגלו כבר מזכרות מימי הביניים. בין לבין מתנוסס מגדל הטורצו, מגדל הקתדרלה הגבוה ביותר באירופה (111 מטר).

Il Duomo (הקתדרלה): דוגמה מעניינת של הארכיטקטורה הלומברדית-רומית. בנייתה החלה ב-1107 אבל רעידת האדמה של 1117 החזירה את הבנייה לשלב ההתחלתי. הבניין הושלם רק ב-1196. החזית עשויה כולה שיש ומעל לדלת הכניסה תבחינו ברוזטה - חלון בצורת שושנה שהותקן רק ב-1274. אלמנט זה אופייני לתקופת הרנסנס.

בניין הבטיסטרו: בסמוך לקתדרלה. זהו מבנה מדהים בעל שמונה צלעות שבנייתו החלה ב-1167. במשך מאות שנים המשיכו לעצב אותו וכך נוספה חזית השיש הצבעונית ב-1558 והשער החגיגי ב-1588.

Il Torrazzo (המגדל): תוספת לקתדרלה מסוף המאה ה-12. המגדל היה חידוש מהפכני לתקופתו, גם בגלל גובהו וגם בשל חידושיו הארכיטקטוניים, כדוגמת הפתחים המאונכים המתנשאים לגובה כמה קומות וכתר השיש שבראשו.

נקמתו של שומר הכינורות

נקלעתי לראשונה לאולם הכינורות בארמון עיריית קרמונה לפני הרבה שנים, דווקא ב-1 במאי, כשהעיר היתה מעוז קומוניסטי ידוע. היינו, בעלי ואני, המבקרים היחידים במקום. בחוץ, בכיכר העיריה, נערכה באותה שעה הפגנה לרגל חג הפועלים, וראש העיר דיבר בהתלהבות על 'נוסטרה קוזה סוציאליסטה ונוסטרה קוזה קומוניסטה'. שומר האולם, שלפי גילו התמנה לתפקיד עוד בימי מוסוליני, פלט כל כמה רגעים קללה עסיסית שכוונה לעבר ראש העיר ומשפחתו. כל אותה עת עמד בעלי, כנר חובב, פעור פה מול ארון בו היה שמור כינור של פגניני.

השומר הנרגן הבין ללבו, נעל את דלת האולם, פתח את הארון, הגיש לנו את הכינור ואמר בלחש: חמש דקות!. לא חשוב איך בעלי ניגן, אבל הייתם צריכים לראות את מפגן הנקם של השומר, שמעל באמון ראש העיר וחילל את קודש הקודשים של הארמון, כשמסר את הכינור היקר מפז לידיו של תייר חולף.