הניחו ליהודים
שוב מושמע האיום על היהודים שמחוץ לישראל, שאף הם ייענשו. לכן יש לשוב ולומר: הניחו ליהודים. הם חטפו די והותר. החשבון הוא עם ישראל
הניחו ליהודים שמחוץ לארץ ישראל. אל תקללו אותם, אל תעליבו אותם, אל תציירו כתובות נאצה על קירותיהם, אל תשלחו אש בבתי כנסת ואל תפוצצו אותם על מתפלליהם, כמו באיסטנבול, זה לא כבר. אל תהרסו במכוניות תופת מוסדות קהילתיים שלהם גדושי אדם, כמו בואנוס איירס. אל תשחיתו את מצבות קברותיהם. הם נטלו תשעה קבין של סבל, השפלה, חרם ונידוי, פוגרומים והשפעה מתועשת. הניחו ליהודים.
הניחו ליהודים האלה. הם אינם אזרחי ישראל. הם אינם משרתים בצבאה. הם אינם בוחרים את ממשלותיה. הם אינם אחראים למעשינו. אין זה סוד שרבים בקרבם חשים אהדה לישראל ומסייעים לה. אך יש יהודים לא מעטים הרחוקים ממנה מרחק רב בגוף ובנפש. וישנם הדנים אותה ברותחין על מהותה ועל מעשיה, ואפילו מצויים ביניהם הקוראים לחרם על אקדמאים, חוקרים, מדענים ואנשי רוח מישראל, לבל ייחר כבודם בקהלם. הניחו ליהודים.
אם מדינת ישראל הציונית היא האויב שיש להשמידו מתחת השמיים, הילחמו בישראל שנואת נפשכם כפי שאתם עושים בחמת רצח זה ימים רבים, אך הניחו ליהודים. גם אנחנו, הישראלים, איננו מאיימים בתגמול אכזרי על ערביי תוניסיה או מרוקו, או צרפת ובלגיה, בשל היותם שייכים לאומה הערבית. אל תהפכו את הסכסוך הלאומי והארסי והממושך בארץ הזאת ובאזור הנגוע הזה לג'יהאד האיסלאמי, למלחמת בן לאדן נגד "היהודים והצלבנים". הניחו ליהודים.
אנחנו, הישראלים, חזקים די הצורך לעמוד בתועפות המשטמה, במלחמות הגדולות נגד צבאות ערב, שנכפו עלינו, ובמלחמת ההתשה הרצחנית של הטרור, הפוגע ללא הבחנה באוטובוסים ובטרמפיאדות, בבתי קפה, בסופרמרקטים, בבתי כנסת ובדיסקוטקים, הקורע לגזרים משפחות שלמות, מעוללים יונקי שדיים עד ישישים שבעי ימים הראויים בבוא יומם למוות שקט. אך הניחו ליהודים.
לא, אין אנחנו צדיקים גמורים. רחוק מזה. עשינו פעמים רבות גם את הרע והאכזרי והמכוער. גם את הלא הכרחי, גם את הנתעב והמקומם בעיני רבים מאיתנו. במלחמה העקובה הזאת נשפך גם דמם של ערבים חפים מפשע, נשים וטף. חולל כבודם האנושי של רבים מקרב העם השכן שלנו, ששילם מחיר כבד במלחמה שאסר עלינו.
לא, אין אנו צדיקים. אך אנו חיים בחברה חופשית ופתוחה שאינה חדלה להתווכח על מטרות המלחמה, על צדקת הדרך ועל המותר והאסור, הן בתוקף הציווי המוסרי והן בתוקף חוכמת המעשה הפוליטי. שכנינו הקרובים והרחוקים יודעים זאת: ישראל היא חברה שסועת מחלוקת קשה כמידת המציאות הקשה בארץ שאינה חדלה לדמם. אמר בשעתו עמוס עוז ש"הציונות אינה שם פרטי אלא שם משפחה". אפשר לומר כזאת גם על ישראל שרבים בה החותרים לשלום עם עמי בני שם בגבולות שייקבעו בשיחות, ללא חרב, בין העמים הנלחמים זה בזה.
הריגתו של השייח' אחמד יאסין והפגיעה גם בחפים מפשע שעברו במקרה מסעירות את ישראל ומחריפות את המחלוקת הקשה מנשוא, השוסעת את האומה מאז מלחמת ששת הימים לגבי מטרות המלחמה וצדקת הדרך. אלה תומכים במעשה ורואים בו דין צדק כלפי האב הרוחני של טרור המתאבדים בחוצותינו ובבתינו, המטיף אש דת למוות, בשם אללה, להשמדתנו. אחרים רואים בהרג הזה מעשה המעוות את צלם פנינו, שרק יגביר את פינג פונג הנקם והייאוש. אני עצמי חשתי הלם בהיוודע לי הדבר, וחרף כל המחלוקת שבי אני יודע כי היה אסור לפגוע בנכה המובל בכסא גלגלים בצאתו מתפילת השחר במסגד.
חמאס מאיים ב"נקם ללא תקדים". שמענו גם שמענו. כבר יש תקדים ללא תקדים הזה. העיר אשדוד ניצלה בנס מ"מגה-פיגוע".
שוב מושמע האיום על היהודים שמחוץ לישראל, שאף הם ייענשו על כך. לכן יש לשוב ולומר: הניחו ליהודים. הם חטפו די והותר. החשבון הוא עם ישראל. היא חזקה כדי לעמוד בו עד אשר יבואו הימים האחרים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
