א"י בידינו
נכון שהכל עוד יכול לקרות, אבל לפי שעה נראה שארץ ישראל ניצחה עוד ראש ממשלה. נראה שדווקא עדנה ארבל נתנה תקווה חדשה לגוש קטיף
לא כל-כך נעים לראות ראש ממשלה שנחשד בקבלת שוחד, לא כל שכן כשמדובר במי שאתה עצמך בחרת בו ונתת בו את אמונך. אי אפשר גם להימנע מלחוש צער ואמפתיה טבעית כלפי אדם מבוגר, מכובד ובעל זכויות רבות, שנופל עליו תיק משפטי ופניו המפורסמות מולבנות ברבים. אבל עם כל אי הנעימות, ועם כל האמפתיה האישית, שמחה זהירה מתגנבת אל ליבותיהם המודאגים של נאמני ארץ ישראל מאז שפורסמה המלצת הפרקליטות להעמיד
את שרון לדין – ואין טעם להסתיר את השמחה הזאת מאחורי התנצלויות וגמגומים.
נכון שהכל עוד יכול לקרות, אבל לפי שעה נראה שארץ ישראל ניצחה עוד ראש ממשלה. תוכנית ה"התנתקות" בדיוק יצאה לדרך, ממשלת אחדות שמאלית בדיוק עמדה לקום, ארה"ב בדיוק התחילה להשתכנע שכדאי לה להרשות לישראל לעקור יישובים יהודיים, ופתאום, ברגע הקריטי, כמו הפציעה מבין העננים השחורים השמש בדמות עדנה ארבל – מכל האנשים דווקא עדנה ארבל – ונתנה תקווה חדשה לגוש קטיף.
בימים כתיקונם היתה האופוזיציה יוצאת מגדרה כדי לנצל את החלטת הפרקליטה להשפלת ראש הממשלה עד עפר ולהחלשת שלטונו. בימים כתיקונם היו פרס, רמון וכמובן דליה איציק מתריעים בקול קולות, כי בשום פנים ואופן אסור לשרון להתקדם אפילו חצי צעד בהגשמת מדיניותו כל עוד הוא צפוי לקבל כתב אישום.
עכשיו, שהאופוזיציה עסוקה בממשול עצמה לדעת, אין כמעט מי שמעז למנוע משרון להתעלם מן האי הרעוע שעליו הוא עומד. ובכל זאת, ולמרות ששרון משתדל להעמיד פנים שדבר לא השתנה, ההמלצה להעמיד אותו לדין מונעת ממנו להמשיך בתוכניותיו לעת עתה – ולו רק מפני שבעטיה נאלצים מיואשי "העבודה" לעכב את זחילתם לממשלתו, ומפני שהיא מעמידה בספק נוסף ובלתי צפוי את התמיכה שקיווה לקבל מן הפטרונים האמריקנים.
אם יחליט היועץ המשפטי לממשלה לקבל את המלצת הפרקליטות, ושרון יוכרח להתפטר מתפקידו, יהיה צדק פואטי בעובדה ש"האי היווני" הציל חבל ארץ ישראלי. זאת, מפני שאותה תחושת עוצמה אישית אדירה, ואותה מחשבה שמדינת ישראל כולה היא חוות שקמים פרטית שלו, הן שהולידו אצל שרון הן את החלטתו להרוס את מפעל ההתיישבות בגוש קטיף, בניגוד למצע הליכוד, והן את יחסיו עם אנשים כמו הקבלן דודי אפל.
ראש ממשלה שמנסה לפגוע בארץ ישראל הוא ראש ממשלה שלוקה כנראה בעודף ביטחון עצמי, הגורם לו לשכוח שהוא אינו אלא שליח שנבחר לשמור על נכסי הנצח השייכים לעם היהודי לדורותיו. סופו של ביטחונו העצמי המופרז להוציא מפיו הכרזות זחוחות בנוסח "האי בידינו", וסופן של הכרזות כאלה להפילו מכיסאו. האי אולי בידיו, אבל א"י בידינו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
