ביקורת ושנאת הבנקים
מערכת בנקאות חזקה ומרוויחה היטב חיונית למשק חזק ובריא. העליהום העיוור על הבנקים לא משרת את הכלכלה והחברה בישראל
הבנקים בישראל לא הרוויחו ב-2003 יותר מדי. הם הרוויחו,
עדיין, פחות מדי. הם צריכים להרוויח יותר.
את סקירתו השנתית על מערכת הבנקאות לפני שנה פתח המפקח על הבנקים בתיאור קודר: "2002 היתה שנה קשה מאוד למערכת הבנקאות הישראלית", כתב. המפקח התייחס בחרדה למפולת המתמשכת ברווחיות הבנקים וחשף את הסיבה לכך: מתן הלוואות בזול לעסקים.
גם החברות הבינלאומיות לדירוג האשראי הגיעו למסקנה שמצב הבנקים בישראל רע והורידו את דירוגם, מבלי להעלותו עד היום.
השיפור בביצועי הבנקים השנה היה לכן מחויב המציאות. אלמלא קרה, הנבואה/תחזית לקריסת בנק גדול בישראל היתה עלולה להתממש.
הרווחים של שני הבנקים הגדולים, הפועלים ולאומי, שכלפיהם מופנית עיקר הביקורת על הרווחיות המוגזמת כביכול, גדלו מכ-750 מיליוני שקלים ב-2002 לכ-1,500 מיליוני שקלים ב-2003. התשואה להון העצמי, המדד המקובל לרווחיות, עלתה מ-3% ל-9.5%. רווחיות זו נמוכה מאוד בהשוואה למקובל בבנקאות בעולם, כפי שמתברר ממחקר על רווחיות הבנקים שפורסם בסוף השבוע על-ידי חברת ההשקעות "מריל לינץ'".
התשואה להון עצמי של מערכת הבנקאות האמריקנית והקנדית היתה בשנה שעברה 19.2%, של הבנקאות באירופה החדשה 18.7%, של הבנקאות במערב אירופה 14.8% ובממוצע בעולם כולו היתה התשואה להון עצמי של הבנקים כ-14.5%. כדי לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים צריכים רווחי הבנקים בישראל לקפוץ בעוד לפחות 50%.
ממה גדלו אשתקד הרווחים של הבנקים הגדולים? על-פי הכותרות בתקשורת (ולפי דברי שר האוצר) ניתן היה להתרשם שהגידול ברווחים נבע בעיקר מהאזרחים הקטנים, המשלמים ריבית גבוהה ועמלות גבוהות. לא נכון. הביקורת העכשווית מתעלמת מהשינוי שהבנקים עצמם הובילו, מבחירה ומחוסר ברירה.
ב-2002 אכן היו משקי הבית – האזרחים הקטנים – מקור הרווח היחידי (נטו) של שני הבנקים הגדולים. אבל ב-2003 קרה מהפך בפעילות הבנקים הללו. הרווחים ממשקי הבית קטנו ב-200 מיליוני שקלים, ב-26%, ובמקביל זינקו הרווחים מהשקעות בשוק ההון ופחתו מאוד ההפסדים מהמגזר העסקי. כתוצאה מכך תרמו משקי הבית רק כשליש מסך כל הרווח הנקי. גם משקל העמלות התפעוליות בהכנסות הבנקים ירד בשיעור חד. תמונת הרווחיות הבנקאית היא עכשיו מאוזנת יותר, אך עדיין לא מספיק יציבה.
במקום לתקוף את הבנקים על הרווחיות הגבוהה כביכול, שאינה גבוהה אלא דווקא נמוכה מדי, צריך למקד את הביקורת בבעיות היסוד של מערכת הבנקאות. הבנקאות הישראלית ריכוזית מדי, מנופחת מדי ולא יעילה מספיק. נחוצה בה רפורמה שורשית, אותה מבטיחים שר האוצר ונגיד בנק ישראל.
העמלות שמשלמים לקוחות הבנקים לא תחרותיות, יקרות ולא משקפות כראוי את העלות האמיתית של השירות הבנקאי. מערך העמלות המיושן מתחיל להשתנות רק עכשיו, תחת לחץ המפקח על הבנקים והלקוחות הנרגזים. הבעלות של הבנקים על קופות הגמל חונקת את שוק ההון. יותר מדי אשראי לעסקים ניתן (בזול מדי) על סמך היכרות אישית, בלא מבחן כלכלי אובייקטיבי. השכר למנהלי הבנקים חריג, לעיתים חריג מאוד, ביחס לביצועים העסקיים המאכזבים של הבנקים עצמם. על מה הגמול, על הכישלונות?
מנגד, ההתערבות של המפקח על הבנקים בניהול השוטף של הבנקים מופרזת ומיותרת. במסגרת הרפורמה יש גם להתיר לבנקים כניסה חופשית לתחומים פיננסיים נוספים, כמו הביטוח.
מערכת בנקאות חזקה ומרוויחה היטב חיונית למשק חזק ובריא. מקור המשברים הפיננסיים הגדולים בעולם ובישראל מצוי מאז ומתמיד במערכות בנקאות חלשות, מפוררות ולא רווחיות. העליהום העיוור על הבנקים לא משרת את הכלכלה והחברה בישראל.
הפופוליזם נולד כתנועת שנאה לבנקים, וככזה הוא משרת גם היום פוליטיקאים המעוניינים להסיט את תשומת הלב של דעת הקהל מבעיותיהם החשופות, ואת מי שנגררים, למרבה הצער, אחריהם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
