מנהלי הבנקים: צוחקים כל הדרך
שכר הבנקאים הוא אחד הדברים המעצבנים ביותר בציבוריות הישראלית. הבנקאים הישראלים אימצו דפוסים אמריקניים והם מקבלים משכורות עתק, פיצויים, בונוסים, מצנחי זהב - ועכשיו גם אופציות. אבל גם בעובדים היותר זוטרים בבנקים יש במה לקנא
בכל שנה, בסוף הרבעון הראשון, חוזר הריטואל הקבוע: הבנקים מפרסמים את הדו"חות השנתיים ואת שכרם של הבכירים. כותרות העיתונים צועקות את השכר מרובה האפסים, והטלוויזיה והרדיו ממהרים לראיין פוליטיקאים וראשי ארגונים חברתיים, שמביעים מחאה, זעזוע ותדהמה.
עובדה היא, שבדרך כלל ראשי הבנקים אינם תופסים את ראש רשימת מקבלי השכר הגבוה בחברות הציבוריות. אולם אין ספק שהשכר שהם מקבלים מעצבן ביותר את הציבור.
השנה לא היתה סיבה מיוחדת לכעס הציבורי: היו שנים עם משכורות גבוהות הרבה יותר, והיו כבר שנות מיתון קשות יותר. אבל במלחמה הזו הבנקים אף פעם לא מנצחים. השנה עבד לרעתם גם העיתוי של פרסום הדוחות. בתקופה האחרונה עמד נושא העמלות הבנקאיות במוקד הדיון הציבורי, והסמיכות לפרסום שכרם של הבנקאים הבכירים העצים את הביקורת הציבורית.
הבנקים מפרסמים את נתוני השכר של חמשת מקבלי השכר הגבוה במסגרת הדוח השנתי וחובת הדיווח שחלה על החברות הציבוריות. היו מי שחשבו שהדבר יביא לצניעות, אבל קרה ההיפך: הבנקאים הישראלים אימצו במהירות דפוסים אמריקניים. טבלאות השכר בבנקים ובחברות הציבוריות מהוות עבור כל מנהל במשק, במגזר הציבורי והפרטי, פרמטר לבדוק היכן הוא ממוקם בהשוואה לעמיתיו.
כמה נשאר להם ביד
רואה-החשבון והמשפטן ג'ק בלנגה בדק עבור ידיעות אחרונות כמה נשאר למנהלי הבנקים ביד. כלומר, אחרי כל ההפרשות והמסים כמה כסף נכנס לחשבון שלהם. מהבדיקה עולה, כי אם עלות השכר השנתית של בנקאי בכיר היא 4 מיליון שקל, נשארים לו נטו 1.051 מיליון שקל בשנה, שהם 78 אלף שקל בחודש, או 4,000 שקל ביום.
אבל זה לא הכול. חוץ מהנטו חוסך אותו מנהל כספים בקרנות פיצויים, קרנות השתלמות וקופות גמל. את רוב ההפרשות מממן המעסיק, כלומר הבנק, ואת מיעוטן המנהל עצמו. לפי הבדיקה, מדי חודש נצבר לזכות הבנקאי הבכיר שלנו חיסכון של 66 אלף שקל, שמסתכם ב-800 אלף שקל בשנה.
ההכנסה החודשית נטו בתוספת החיסכון החודשי מגיעה ל-153 אלף שקל בחודש, שהם כ-7,000 שקל ליום, או 1.834 מיליון שקל לשנה. מי שעוד מרוויח מהשכר של אותו בנקאי היא המדינה, שמקבלת תשלומי מסים של כ-50% מעלות השכר, כלומר כ-2 מיליון שקל.
אם לפרוש - אז מבנק גדול
אם חשבתם שכדאי להיות מנהל בנק, כי הוא מקבל הרבה כסף - אז דעו לכם שיותר כדאי לפרוש ממשרה של מנהל בנק. התגמול הכספי שמקבלים הבכירים הפורשים מהבנקים הגדולים עולה לא אחת על השכר עצמו.
המקרה הקלאסי הוא של אלי יונס, שהיה מנהל בנק כללי, אחר כך התמנה למנהל ומנכ"ל בבנק הפועלים, ולאחרונה נודע כי בעוד כחודשיים הוא ייכנס לתפקיד מנכ"ל בנק המזרחי, קצת יותר משנה לאחר שפרש מכס המנכ"ל בבנק הפועלים.
בתור מנכ"ל בנק המזרחי זכה יונס בחוזה חלומי: תוקף החוזה נקבע ל-5 שנים, והוא מבטיח את מלוא שכרו של יונס עד תום התקופה. במשך 5 השנים הללו יקבל יונס שכר כולל של 11.5 מיליון שקל - 192 אלף שקל בחודש. בנוסף הוא יקבל חבילת אופציות ששווייה 29 מיליון שקל וזכאות לבונוס שנתי של עד 500 אלף דולר.
אבל החוזה הנוכחי של יונס הוא רק ההתחלה. ב-11 השנים האחרונות, מאז עזב את תפקיד החשב הכללי במשרד האוצר, קיבל יונס שכר בעלות כוללת של יותר מ-25 מיליון שקל. בבנק כללי הוא קיבל כ-16 מיליון שקל, ובבנק הפועלים הוא קיבל שכר בעלות כוללת של כ-10 מיליון שקל - וזה עוד לפני שנפתרה המחלוקת לגבי סכומים נוספים שלטענתו הוא זכאי להם - כ-8 מיליון שקל.
יונס אינו חריג בנוף המנהלים הפורשים. שלמה פיוטרקובסקי, שפרש בשנה שעברה מתפקיד יו"ר הבנק הבינלאומי, בעקבות העברת השליטה בבנק, זכה קיבל במשך 13 שנות כהונתו בבנק, שכר כולל בעלות של כ-50 מיליון שקל. בעקבות פרישתו, קיבל פיוטרקובסקי מצנח זהב מכובד בשווי של כ-8 מיליון שקל - עלות השכר שלו עד לסוף תקופת החוזה שלו.
דוגמה נוספת היא זאב בן-אשר, ששמו הרבה פחות מוכר. בן-אשר עבר בסוף 2003 מהנהלת בנק הפועלים להנהלת הבינלאומי. מהדוח של בנק הפועלים עולה, כי עלות שכרו הסתכמה בשנה שעברה ב-8.6 מיליון שקל (מזה 6.5 מיליון שקל, שישולמו לו לפי הסכם ההעסקה שלו עד שנת 2010).
כמה מקבל בנקאי פשוט
המשכורות השמנות שמקבלים בכירי הבנקאים ומפורסמות במסגרת הדוחות השנתיים, אינן נעלמות מעיניהם של העובדים בבנקים. ועדי העובדים משתמשים בנשק ששמו משכורות הבכירים, כדי להיאבק למען שיפור התנאים שלהם.
גם שכר העובדים הפשוטים בבנקים היה בכותרות בשנים האחרונות. ועדי העובדים בבנקים נחשבים בדרך כלל לוועדים לוחמניים, ולא ויתרו על ההזדמנויות השונות שנקרו בדרכם, כדי לשפר את תנאי ההעסקה של חברי הוועד.
כמה מקבל עובד בבנק? השכר הממוצע של עובדי הבנקים הוא 15 אלף שקל בחודש ברוטו. אבל צריך לזכור כי מדובר בממוצע. כלומר, לצד בכירים שמשתכרים מיליונים ומאות אלפים, עובדים גם טלרים ועובדי פשוטים שמקבלים 7,000 שקל בחודש ואף פחות.
אבל לעובדי הבנקים יש הטבות שונות, שבהם דווקא אפשר לקנא. הבנקים הגדולים נותנים לעובדים שלהם בונוס שנתי של כ-12 אלף שקל בשנה בממוצע לעובד. עובדי הבנקים לא משלמים עמלות בנקאיות, הם מקבלים הלוואות בריבית מופחתת, כרטיסים למופעים שונים בהנחה, השתתפות מעסיק בגני ילדים וקייטנות, טיולים במחירים מוזלים לחו"ל, שי בחגים ועוד.
לא סתם תוכניות הפרישה מרצון בבנקים מציעות בדרך כלל פיצויים של 250% ויותר. פראייר מי שעוזב עבודה בבנק. בבנקים לא מפטרים עובדים בדרך כלל, שעות העבודה קצרות יחסית, לא עובדים בשישי ושבת (או שמקבלים יום חופשי במקום שישי), יש מיזוג בקיץ, חימום בחורף, עגלה עם תה וסנדוויץ', קורסים רבים, קידום ועוד.
בשנים האחרונות הדברים החלו להשתנות. הבנק הגדול במערכת, בנק הפועלים הופרט. כמוהו גם הבנקים הבינלאומי והמזרחי. בעלי הבית הפרטיים החלו לעשות מאמצים גדולים לקצץ בהוצאות השכר, בייחוד בשנים האחרונות שבהן שרר מיתון במשק.
בנק הפועלים נחשב למוביל הדרך בתחום הזה - או בגלל ההנהלה החזקה שלו, או בגלל הוועד הנחשב ליותר חלש. לפני שנה הצליחה הנהלת בנק הפועלים לבצע צעד מהפכני ופיטרה מאות עובדים - צעד שלא נראה כמוהו בבנקים בישראל. לאחרונה נחתם בבנק הפועלים הסכם עבודה חריג, שבמסגרתו יקבלו כל עובדי הבנק אופציות למניות הבנק במחיר מימוש של שקל אחד. מדובר בהטבה ממוצעת של כ-37 אלף שקל לעובד. כמו כן, יקבלו העובדים מענק בגובה חצי משכורת. בתמורה הסכימו העובדים לוותר על תוספות שכר אוטומטיות - קידום ודירוג - להן זכו בכל שנה. דבר מהפכני נוסף הוא מיסוד של הבונוס השנתי של העובדים שיוענק להם בהתאם לביצועי הבנק.
בוועדים של הבנקים האחרים רואים ומקנאים, אבל לא מוכנים לוויתורים. ועד העובדים בבנק לאומי יצא לאחרונה למלחמה חזיתית מול החשב הכללי במשרד האוצר, ירון זליכה. עובדי לאומי טוענים, כי החשב הכללי הקודם, ניר גלעד, הבטיח להם במסגרת הפרטת הבנק אופציות ל-6% ממניות הבנק, בנוסף להטבה הרגילה שמקבלים העובדים בהפרטות: 10% מהמניות בהנחה של 25%.
גם עובדי דיסקונט מריחים את ההפרטה ודורשים אופציות. גם הם, כמו עובדי לאומי, אינם מוכנים לתת בתמורה ויתורים על תנאים המוקנים להם בהסכם העבודה.
לאומי מול פועלים: אמריקה מול ישראל
המהלכים שמוביל בנק הפועלים בשנים האחרונות, בתחום השכר לבכירים ובתחום יחסי העבודה, מחדדים את ההבדלים בין שני הבנקים הגדולים במדינה - פועלים ולאומי.
בנק הפועלים הופרט בשנת 1997, והשליטה בו הועברה לידיים פרטיות - קבוצת אריסון-דנקנר ושותפים אמריקנים. בנק לאומי, לעומת זאת, נשאר בשליטת המדינה, ומכירת גרעין השליטה בו אינה נראת באופק.
בבנקים אומרים, כי מאז הפרטת הפועלים הוא רכש מנטליות אמריקנית, בעוד שמתחרהו הגדול נשאר בעל תכונות אופי ישראליות. בשנים האחרונות יצאה הנהלת הפועלים בשלל יוזמות וחידושים: פיטורי 800 עובדים, שינויים פרסונליים בהנהלה, עמידה איתנה והתנגדות להתערבות הרגולטורים, שיטת המסלולים, מיזוג של 4 בנקים רק השנה, הנפקת סיגנצ'ר בארה"ב ועוד. בלאומי בעיקר מגיבים, והוא תמיד נמצא בעמדה של מספר 2: תוכנית פרישה מרצון במקום פיטורים, יציבות בהפרשות ובהוצאות השכר, יציבות רבת שנים בהנהלה ועוד.
לגבי השכר של הבכירים, בבנק לאומי כבר מתיישרים לפי הקו של האמריקנים מהפועלים - ושכר הבכירים שם עולה ומשתפר. לגבי השכר של העובדים - בבנק הפועלים העובדים כבר הבינו את המנטליות האמריקנית, ויודעים שהמו"מ על הסכם העובדה הוא משחק של תן-וקח. בלאומי העובדים נשארו בינתיים עם המנטליות הישראלית: רוצים לאכול את כל העוגה, ולא לתת כלום.
לפנייה לכתב/ת 
שכר הבנקאים. יש במה לקנא
מומלצים
