אוהב הרבה, נותן מעט
בדין כינה בוש את הכרעת הנסיגה של שרון "החלטה היסטורית". באשר להישג הלאומי מדיני של ביקור שרון אצל בוש, העניין הרבה פחות חד-משמעי
ראש הממשלה אריאל שרון נחל אתמול ניצחון אישי גדול אצל נשיא ארה"ב
גורג' בוש. בוש הרעיף עליו אהבה והעלה על נס את תוכנית ההתנתקות של שרון, תוך שימוש בביטוי "פירוק וסילוק התנחלויות ומתקנים צבאיים". בדין כינה בוש את הכרעת הנסיגה של שרון "החלטה היסטורית"; היא אכן כזו ורוב העם תומך בה.
באשר להישג הלאומי מדיני של ביקור שרון אצל בוש, העניין הרבה פחות חד-משמעי.
קודם כל, בוש של אביב 2004 איננו בוש של אביב 2003. לפני שנה ניצב נשיא ארה"ב בשיא נשיאותו, כיום הוא בשפל. היוקרה של הצהרותיו נפגמה, משקלן הסגולי פוחת וכך גם התוקף העתידי של ההבטחות הנשיאותיות. לדברי בוש צליל חלול.
עד כמה נענה בוש לבקשות שרון? במבט שטחי קיבל ראש ממשלת ישראל כל אשר חפץ בו. בעיון מדוקדק יותר, ה"כל" הזה מתברר כתוספת קטנה בלבד לעמדות האמריקניות המסורתיות.
ב"מתווה קלינטון" מדצמבר 2000 נאמר כי לפליטים "לא תהיה זכות שיבה ספציפית לישראל". "המדינה הפלסטינית", הכריז אז הנשיא קלינטון, "תהיה האכסניה לאותם הפליטים שירצו לחזור לאזור". בוש אמנם הרחיק לכת עוד טיפה בניסוחיו המתפתלים, אך נראה כי התלהבות היתר הראשונית מדבריו נבעה מקשיים בהבנת השפה האנגלית.
"נראה כי הפתרון המוסכם, ההוגן, הצודק והמציאותי לבעיית הפליטים הפלסטינים", כותב בוש במכתבו לשרון, "יינתן במסגרת הסדר הקבע באמצעות כינון מדינה פלסטינית ויישוב הפליטים בה ולא בהכרח בישראל" (או באנגלית rather than in Israel) – עדיף מאשר בישראל), סתם ולא פירש.
בנושא גבולות הקבע אמר וכתב בוש: "לאור המציאות החדשה בשטח, כולל ריכוזי אוכלוסייה ישראליים קיימים גדולים, לא מציאותי לצפות שהתוצאה של המשא ומתן בין הצדדים על הסדר הקבע תהיה נסיגה ישראלית מלאה ומוחלטת לקווי שביתת הנשק של 1949".
באמת, בלתי מציאותי לצפות לכך: קווי שביתת הנשק, משאירים מחוץ למדינת ישראל את רובה של ירושלים ואת לטרון, למשל. החידוש בדברי בוש מוגבל אפוא וספק אם קיים: קודמו קלינטון כבר הכיר בזכותה של ישראל לספח עד 6 אחוזים משטח הגדה (תמורת חילופי שטחים) ולשמור בריבונותה את השכונות היהודיות של מזרח ירושלים.
במכתב בוש, ראוי לציין, כלולה תמיכה בולטת בכינון מדינה פלסטינית "בת קיימא, רציפה, ריבונית, עצמאית ודמוקרטית", והבטחת סיוע רב לה.
יש המשווים בין הצהרת בוש להצהרת בלפור. זו השוואה נלוזה. ישראל כיום אינה במצבה של התנועה הציונית ב-1917. לפני שמונים ושבע שנים לא היתה לעם היהודי מדינה; הוא חי בין גלויות ונזקק לחסדי המעצמות הגדולות בכל אשר יפנה ובמיוחד בהגשמת המאוויים הלאומיים שלו. מול גלי האנטישמיות, חיפשו יהודי הגולה את הגבירים והפריצים שיעניקו להם חסות משכניהם צמאי הפוגרומים. כל זה השתנה ללא היכר ואין צורך להרבות במילים על עומק השינוי. אף על פי כן, ההרגל הגלותי לרוץ אל הפריץ ולבקש את חסדיו נותר בעינו.
ועוד הבדל: לנשיא בוש כיום אין מנדט אימפריאלי על ארץ ישראל ופלסטין ואין הוא יכול לחלק את אדמתה. לכל היותר, יכול להציע את הצעותיו ולקוות שאלו יתקבלו. "מציאותי לצפות", כותב בוש לשרון. "שכל הסדר קבע יושג אך ורק על בסיס שינויים שיוסכמו על ידי הצדדים".
אין ספק שהיכולות הדיפלומטיות של שרון וצוותו מדהימות. צריך להסיר בפניהן את הכובע: "תוכנית ההתנתקות" נתקבלה תחילה על ידי הבית הלבן בחשדנות וברתיעה; והנה, בחלוף חודשים ספורים בלבד, נשיא ארה"ב לא רק מגבה אותה במלוא כוחו אלא אף מוכן להעניק לישראל תמורה הצהרתית (אומנם צנועה) בעדה.
שרון יזם מהלך מדיני משמעותי וקטף הישגים הסברתיים משמעותיים. הפלסטינים, כרגיל, לא השכילו להציע דבר מלבד המשך הטרור ולכן הפסידו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
