בשער הגיהנום

לפני 60 שנה, באפריל 1944, החלה השמדת יהודי הונגריה. תוך חודשיים, עד יוני, אבדו בכבשני אושוויץ-בירקנאו שישים ריבוא יהודים, רובם מערי השדה. קצב שלא נודע כמותו. כי היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק. הזמן, למעלה משנה אחרי סטלינגרד וערב נחיתת בעלות הברית בחוף נורמנדי, בצרפת. בעת ההיא היתה תשלובת אושוויץ-רבתי בטווח המפציצים האמריקניים שהמריאו מצפון איטליה. הם הורידו שפעת פצצות על מפעלי תעשייה למיניהם ולא פצצה אחת על מתקני חרושת המוות, העובדים במשמרות.

לימים יכתבו היסטוריונים על ערלות-הלב והאדישות האטומה שאפשרו את המשכו של הרצח ההמוני כאשר כבר הבקיע שער הניצחון. לעולם תיזכר ההפקרה הזאת. האולי ימשיך לרדוף מדור לדור. אולי אפשר היה אז לעכב ולשבש את האורגיה ההיא, להזהיר את גרמניה המובסת והרוצחת שאם לא תחדל מהכחדת היהודים היא תשלם ביוקר. אך משפטי התנאי של ההיסטוריה, האילו והאלמלא, עתידים לייסר לנצח את הנכאבים והזוכרים.

הגעתי להונגריה באיחור, אחרי ככלות הכל, במאי 1947 כאיש פלמ"ח, חבר במשלחת "ההגנה" לאירופה. ואני יליד תל-אביב ובפי רק עברית, קצת ערבית, קצת אנגלית ברמה ירודה. זאת היתה יציאתי הראשונה מארץ ישראל. רצינו מאוד להגיע לפני כן. כבר ב-1942 התאמנו לשם כך בחורשת משמר העמק. קיווינו שהבריטים יסייעו לנו בכך. לשווא. מה אפשר היה לעשות? אולי צדק חברנו זאב הדרי, וניה, שליח ההצלה בטורקיה, שאמר לי לימים כי כל שיכולנו אז לעשות לא היה אלא "כוס מים על העיר הבוערת". חנה סנש וחבריה הצנחנים קדמו לנו. הם לא הצילו נפשות, רק כתבו את פרק הפאר של ההקרבה הנואשת.

ואני הגעתי לשם באיחור ניכר. פגשתי בשרידים, בשכולים וביתומים. הפגישה עם היהודים שנותרו בהונגריה שינתה את חיי. הם חיו בארץ ההיא דורות על דורות. רבים מהם ראו בה את מולדתם על אף האנטישמיות הכרונית שאפיינה אותה. לכן הופתעו כל-כך כאשר נקראו להצטרף למסע הרכבות אל אדמת הפולנים הארורה. ביניהם היו פשוטי עם, יהודים שומרי מצוות, אורתודוקסים ורפורמים, ציונים מהשומר הצעיר עד בית"ר, קומוניסטים ומתבוללים גמורים שרק גזעם השמי הרחק הביא לאובדנם. ועימם היו מיטב האינטלקטואלים, הסופרים והעיתונאים, החוקרים ואנשי המדע, הוגי הדעות ושחקני התיאטרון.

אט אט למדתי להכיר מקרוב את הנשארים, בחירי הנס והמקרה מקרב צעירי תנועות הנוער שהיו איתנו, שהצטרפו אלינו בדרכם לארץ ישראל. הם צלחו גבולות, התגוררו במחנות מעבר, טיפסו בהרי השלג והגיעו אל חופי הים התיכון, הצטופפו בספינות ההעפלה, נטלו חלק במלחמת העצמאות ובמלחמות אחרות והיו בשר מבשרה של ישראל הנולדת במסעות ובמוראים גדולים.

אט אט למדתי להחליף מילים, לתפוס את "הכאב של שתי המולדות", שאנחנו העברים בני הארץ מעולם לא התנסינו בו. איתם למדתי להכיר את מלוא משמעותו וממדיו של האסון, להיזהר, כמיטב יכולתי משימוש במילים החשות אחר-כך בושה וחרטה בפניהם.

יהודי הונגריה. אני מבכה בי גם אותם, את האחרונים בתור, את כל אלה שאולי אפשר היה למנוע את כליונם אילו הצלתם היה נשקלת לרגע בחשבון המלחמה בגרמניה הנאצית, הממשיכה לחסל את אחרוני היהודים בטרם תאבד בחורבנה. אילו רק רצו בכך החזקים יותר בזמן ההוא.