הבכי של צבי הנדל

כבר 28 שנה שסגן שרת החינוך, צבי הנדל מהאיחוד הלאומי, מתגורר במושב גני טל שבגוש קטיף, אחד המושבים שאמורים להתפנות אם תוכניתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, תצא לפועל. הנדל, ילד טוב תל אביב, שחיפש יחד עם רעייתו רחל אחר מושב חקלאי שבו יוכל לספק את צמאונו לעבודת האדמה - נע ונד ברחבי ישראל עד שנחת בגוש קטיף. הוא לא התעקש דווקא על עזה, אבל לבסוף זה מה שיצא - תודות לעיתון "הארץ".

"כשהתחתנתי עם רחל, בנינו את ביתנו בפרדס חנה", מספר הנדל. "היתה לנו חצר קטנה, וחשבתי שזה ירגיע את החשק העז שלי לחקלאות. גרנו שם שש-שבע שנים, ולא היינו מרוצים. חיפשנו התיישבות אחרת, וחיפשנו בכל הארץ. היינו בגולן, בגליל, ונורא רצינו יישוב חדש ותוסס. יום אחד התקשר אליי חבר, ואמר שהוא קרא ב'הארץ', כתבה גדולה עם תמונות על התיישבות בחבל עזה. הכתבה היתה על גידול עגבניות בבתי זכוכית, מה שאנחנו קוראים חממות. עשינו טיול, באנו לראות מה זה הדבר הזה - ומאז אני פה".

הנדל, בן 55, אב לארבעה ילדים (שלוש בנות ובן), וסב לשישה נכדים, הקים עם רעייתו משק לגידול פרחי גרניום לייצוא, שמקשטים כיום מרפסות רבות באיטליה, שוויץ וצרפת. כבר בשלב מוקדם מאוד נכנס לפוליטיקה המקומית, ומשם הדרך לכנסת היתה סלולה. ניהול המשק נחת על כתפיה של רחל, כדי שהוא יהיה פנוי לאידיאולוגיה. עכשיו, אחרי כמעט שלושים שנה, יוצא הנדל לקרב הגדול של חייו, לקרב על הבית שממנו החליט אריאל שרון להוציא אותו.

"אוי ואבוי אם לא ייערך מאבק", אומר הנדל. "אוי ואבוי אם ניכנס להיסטוריה ככאלה שגורשו מהתיישבות מפוארת בארץ ישראל ונעלה על משאיות ונלך מפה ל...". הנדל עוצר לרגע, ומהסס. "כמעט אמרתי אושוויץ", הוא ממשיך. "אני מקווה שלא תהיה מלחמת אחים, חס וחלילה".

כשהנדל מדבר על הקרב הזה, על הבית, הוא מדבר מתוך שכנוע עמוק בצדקתו ובדבריו, והמילים נשפכות מפיו בזרם אינסופי. "מושפל ונבגד", הוא אומר. "זה מה שאני מרגיש, וזה הכי מקומם. איך אריק שרון הלך לעיתונאי ואמר שהוא מגרש אותנו? לא שאם היה הסכם היינו מסכימים לעזוב, אבל אין לו כלום ביד. זה משפיל. זאת התחושה הכי חזקה שאנחנו מרגישים פה. אנחנו משפחה ממוצעת, והמילים שחוזרת הכי הרבה פעמים בבית שלנו זה מושפלים ונבגדים. ככה אנחנו מרגישים".

אתם לא מרגישים שאתם שונים, מנותקים מהמציאות הישראלית, שבה הרוב רוצה אתכם מחוץ לעזה, שאלתי. "אין שום הבדל בין הבית שלי במושב כאן לבין מושב במרכז הארץ", עונה הנדל. "אתמול סיפר לי אחד החברים, שהוא עשה סיור אצלנו לאחד החברים של עמרי שרון. החבר הזה יצא מפה בהלם. הייתי משוכנע שיש פה כמה הזויים, עם כמה קרוונים, וגדוד ששומר על כל אחד, הוא אמר. אבל אין הבדל".

המכתב הנרגש ללבנת

ביום ראשון בבוקר, כשהשרה שלו, לימור לבנת, עוד לא הודיעה על החלטתה בעניין תוכנית שרון, שיגר אליה הנדל מכתב. את המכתב הוא הכתיב בחיפזון, על רגל אחת ממש. מבולבל ומתוסכל, כמו רבים מחבריו בגוש קטיף בפרט ובחבל עזה בכלל, נאחז בקש האחרון כדי לנסות ולשכנע את לבנת שלא לתמוך בתוכנית של שרון. במכתב הקצר הוא ניסה לפנות אל הרגש, אל הלב הקרוע של לבנת. מרוב בהילות, המכתב נשלח ללבנת בלי תיקוני נוסח.

וכך, בין היתר, כתב סגן השר הנדל לשרה שלו: "...במידה וחס ושלום לא נצליח (במשאל המתפקדים – א.ש), תיאלצי לחיות במשך שנים בהרגשה שנתת את קולך לגרש את סגנך מביתו, יחד עם אישתו, עם ילדיו שנולדו בגוש קטיף, ששת נכדיו ועוד 8,000 מתיישבים נהדרים שספגו פצצות וטילים כשליחים נאמנים של המדינה, וכל זאת סתם וללא כל סיבה... מעזה כבר יצאנו מזמן, והפעם זה גירוש יהודים נטו כפרס לטרור".

הנדל הוא מסוג האנשים שמדברים הרבה מהנשמה, בלי פילטרים. כשועמד לו משהו על הלשון, הוא לא בולע אותו, לא מחזיק אותו בבטן. כששרון הודיע על תוכנית ההתנתקות, הנדל לא היסס לקשור את המהלך המדיני הטרי עם החקירות המתנהלות נגד ראש הממשלה. "עומק העקירה כעומק החקירה", הפטיר, וטבע את הסיסמה שעד היום משמשת את מתנגדיו של שרון.

הוא לא היסס להשתלח בראש הממשלה מעל בימת הכנסת, פעם אחר פעם. "אני אוהב את אריק שרון לא פחות מאף אחד אחר בליכוד", הוא אומר. "אני כועס על המהלך הזה, אבל אני אוהב אותו אהבת נפש. מי שמכיר אותו מקרוב, ולא חולה בנפשו, לא יכול שלא לאהוב את אריק שרון. בעבר, הוא היה מגיע אלינו בימי שישי עם אישתו, והיה מביא איתו קבוצות, שיכירו את הגוש. כך הכרתי את דובי וייסגלס ואת תד אריסון. הוא הביא אותם לשם".

אתה פוחד שתצטרך לעזוב את הבית שלך בעוד שנה, שנה וחצי אולי, שאלתי. "אני לא פוחד", הוא אומר. "אני לא פוחד, אבל בלב אני בוכה. אני עצוב, ובפנים אני בוכה". רק בפנים, שאלתי. "לפעמים, כשאני יושב וחושב בלילה, כשכולם הלכו לישון וחושך מסביב, אני בוכה לא רק מבפנים", הוא עונה בהיסוס. "כואב לי שזאת המדינה שלי, שכך מתקבלות החלטות אצל המנהיגים". מתי בכית לאחרונה, שאלתי את הנדל. "זה לא מעניין את העולם", הוא מנסה להתחמק. "אבל זה קרה לי בתקופה האחרונה".

"הצבעת שרון, קיבלת פייגלין"

אנשיו של ראש הממשלה שרון היו בטוחים שהפסגה בבית הלבן, חיסול רנטיסי והצטרפות שלושת השרים הבכירים (נתניהו, שלום ולבנת) למחנה התומכים בהתנתקות, יסגרו את העניינים סופית. האפקט של האירועים האלה היה אמור לגמור את סיפור המשאל, להגדיל את הפער בין התומכים למתנגדים, ולהוביל את ראש הממשלה לניצחון מוחץ במשאל.

אלא שהימים עוברים, והסקרים לא עושים טוב לאף אחד בסביבתו של שרון. הפער, במקום לגדול, מצטמצם. משהו בתכנון הדקדקני של אייל ארד את ראובן אדלר לא מתקתק כמו שצריך. בסביבתו של שרון מתנחמים בעובדה, שמדובר בפער לטובת שרון ("אני מעדיף שבעה אחוז לטובתי מאשר שבעה אחוז לרעתי", אמר אמש אחד מיועציו), ואומרים כי הם ידעו מראש שזה יהיה קשה. הם אמרו את זה גם שעתיים אחרי ועידת הליכוד האחרונה, בה הוחלט על המשאל. "אלא שעכשיו", אומרים היועצים, "אנחנו מגלים שזה לא סתם קשה. זה קשה-קשה".