הפגנת חולשה
השמאל הישראלי לא הפגין אמש בכיכר רבין את כוחו, אלא את חולשתו. הוא הראה עד כמה שיסעה אותו לגזרים תיאוריית ה"אין פרטנר"
ראש הממשלה אריאל שרון עקב בסיפוק, אומרים הדיווחים, אחרי מספרם העצום של המפגינים אמש בכיכר
רבין. נדמה שאין כמו האמירה הזו לתאר את מצבה המבולבל של המערכת הפוליטית בישראל: הרבה למעלה מ-100 אלף איש, שספק אם מי מהם הצביע בעד שרון, נאספים במקום אחד להפגנה פוליטית. על הבימה ניצבים מי שאמורים להיות אופוזיציה לרש הממשלה ואלטרנטיבה לשלטונו. המחנה האחר מוכיח יכולת ארגון ותמיכה עממית – וראש הממשלה מבסוט.
ולמה לא יהיה? פרט לעובדה שהרבה מאוד אנשים לא מרוצים מן המצב ורוצים שיהיה אחרת, המסר מן הכיכר הוא שהשמאל מסכים עם שרון. צריך לצאת מעזה, כמה שיותר מהר. מתפקדי הליכוד, שדחו ברוב גדול את תוכנית ההתנתקות, טועים. ראש הממשלה צריך לגבור עליהם, ואז ימחא לו השמאל כפיים. איך אמר ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, ראשון הנואמים בכיכר, בהתייחסו ישירות לשרון? "אני מאמין שרק מי שמרגיש עצב גדול ביום הפינוי, רק הוא יכול להעבירו בלי שנמצא עצמנו בלב מלחמת אחים". יועץ התקשורת של ראש הממשלה לא היה יכול לומר זאת טוב ותר.
האבסורד הוא בכך שהרוב המכריע של הנאספים בכיכר מזדהה עם חציו השני של השלט הגדול שנתלה שם: "יוצאים מעזה. חוזרים לדבר". תוכנית ההתנתקות, לעומת זאת, מונעת מן ההיגיון ההפוך: אין עם מי לדבר, וגם לא יהיה בעתיד הנראה לעין. אין פרטנר, ולכן נפעל חד-צדדית. הפלסטינים, אומר לנו ראש הממשלה השכם והערב, יינזקו מהתוכנית הזו נזק רב, כי עכשיו להם לא יהיה עם מי לדבר – ולהרבה זמן. בפועל, נמצאו רוב המשתתפים בהפגנה מעצימים בנוכחותם מסר הפוך למה שהם מאמינים בו: הם באו להגיד שצריך לדבר, והאיש שאומר שייצא מעזה כדי שלא לדבר יוצא מחוזק.
השמאל הישראלי לא הפגין אמש בכיכר רבין את כוחו, אלא את חולשתו. הוא הראה עד כמה שיסעה אותו לגזרים תיאוריית ה"אין פרטנר", שסביבה מתקבצים היום ישראלים מרובה של מפלגת העבודה ועד לקיר שלימינו של אביגדור ליברמן. גם הנאספים בכיכר יודעים, ששרון מתכוון לסגת כדי לחזק את אחיזתה של ישראל בהתנחלויות בגדה ולקנות פסק זמן ארוך ככל האפשר, שבו לא יהיה מו"מ על הקמתה של מדינה פלסטינית. גם הם יודעים, שכל עוד מאמינים רוב הישראלים שאין פרטנר, יהיה השלטון בידי מי שיתיימר להילחם חזק יותר, נחוש יותר, לזמן רב יותר.
גם הם יודעים, שלשרון יש סדר יום ולמנהיגים שלהם, אלה שעמדו על הבמה ונשאו דברים שכאילו נכתבו בלשכת ראש הממשלה – אין. גם הם יודעים, שכאשר שמעון פרס אומר "זו אינה עצרת של השמאל אלא עצרת של הרוב", הוא מתאר היטב את רפיונו של המחנה, שאמור להציב אלטרנטיבה לשלטון, ואת רגשי הנחיתות שלו.
בשבועות הקרובים ינסה ראש הממשלה, מונע על-ידי הרוח הגבית של עצרת התמיכה שערכו למענו מצביעי העבודה ומרצ, להעביר את גברת תוכנית ההתנתקות בשינוי אדרת. זו תהיה דרך חתחתים, מפני שמתפקדי הליכוד נתנו בידיהם של מתנגדי התוכנית ומתנגדי שרון בתוך הממשלה כוח למנוע את אישורה.
זה יהיה מאבק פנים-ליכודי, מונע על-ידי חישובי כוח וירושה ואידיאולוגיה פנים-מפלגתית. הוא ייערך על חצי מגרש ריק, כשבצד השני אין אלטרנטיבה, אין אנטיתיזה, אין דבר פרט לתיסכולו של מחנה גדול, שהתכנס אמש במרכז העצבים ההיסטורי שלו רק כדי לראות כמה הוא מפורק.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
