מכה אפורה

איזו כריכה יפה! תנו לי לתאר לכם אותה לרגע, כי סביר להניח שהתמונה שמצורפת לרשימה הזו לא תעשה עימה חסד. מדובר בכריכה בצבע אדום דם, אדום ליפסטיק בוהק וחושני, שבתוך מגרעות שנחצבו בה מודבקים שם הספר ותמונה בשחור-לבן של חצר אחורית, תל אביבית, מוזנחת וציורית להפליא.

מעל ומעבר לכל האמור לעיל, גבירותי ורבותי, זו גם כריכה קשה, מאלה ההופכות נדירות יותר ויותר בשנים אלה של מיתון מזדחל. אמנם בין הכריכה הקדמית המעוצבת והנקיה לבין האחורית, שמכילה מספר מלים מתומצתות היטב על הספר עצמו, אין כמעט כלום, אבל את מי זה מעניין לעזאזל כשהכריכה כל כך מקסימה.

גם בים של סיפורת גרועה ומשעממת על צעירים תל אביבים דפוקים וזרוקים שחיים את חייהם בין ג'וינט אחד למשנהו ומהגגים פילוסופית על ניטשה וקירקגור, מצליח ספרו של סובול להתבלט. ולא לטובה. לא מדובר כאן חלילה בריקנות גרידא כי הספר מלא וגדוש באידיאלים נעלים שהחמיצו, בחברויות אמיצות שהופרו ובמפגשים מזדמנים שטומנים בחובם הבטחות גדולות, אבל למרות כל אלה נשאר "בין דירות" ריק ככלי אין-חפץ בו.

שאול, גיבור הספר, הוא משורר לשעבר שמעולם לא פירסם ולו שיר אחד. אין לו גג משלו מעל ראשו, אין לו עבודה, אין לו כסף ואין לו מה לומר. פעם, לפני שנים, הוא היה חבר באיזו קומונה סמי-אנרכיסטית שהיו לה שאיפות להפיל את השלטון, להציל פרות ממזללות מזון-מהיר ולמרוד בממסד המסואב ובקפיטליזם הדוהר. כיום יש לו בעיה להשיג 1,500 שקל כדי לשלם לסוחר הסמים הידידותי שלו על כמה גרמים של קוק.

הוא פוגש את נטשה, פנקיסטית בת 13, ולא קורה ביניהם שום דבר מעניין. כשהדילר שלו מחליט להיות פחות ידידותי ומחטיף לו מכות, אוספת אותו נטשה אל ביתה ומטפלת בו כאילו היה חתול רחוב עזוב. כך הוא פוגש את אמא של נטשה, אלה, שהיא שחקנית תיאטרון שמרימה הפקות אוונגרד של "עמי ותמי", ושוב, לא קורה שום דבר מעניין.

כך נסחף לו שאול ידידנו מדירה אחת למשנה, מחסל את מלאי האלכוהול המקומי במסירות מעוררת הערכה, מקבץ טובות מידידות משכבר הימים ונזכר בימים הישנים והטובים ההם כשהיו לו אידיאלים, למרות שלא ברור בדיוק אילו אידיאלים אלה היו בדיוק. וכל הזמן הזה לא קורה דבר וחצי דבר שיש בו כדי לעורר עניין.

ספרו הראשון של סובול הוא ניסיון לייצר פרוזה אורבנית מהורהרת, פיוטית ומלאת אווירה, אבל השפה הדלה בה הוא משתמש, עמוד וחצי שמתאר את מסלולן של שתי טיפות מים מן המקרר אל הפאנלים ושפע של אבחנות פשטניות כמו "אני חושב שאולי העולם נהיה רועש מדי בשבילי. נראה לי כאילו הדבר הנכון שנשאר זה לשתוק. לא להוסיף עוד רעש למהומה" (עמ' 138) מסכלות את הניסיון הזה ביעילות.

די ברור שגם לסובול, כמו לגיבורו התלוש, אין ממש מה לומר.