מועדון קרב, הגרסה היוונית

"הומרוס? אף פעם לא שמעתי עליו". "האיליאדה? מצלצל מוכר". "אכילס? יש עקב כזה, לא?". זו סביר להניח סדרת התשובות שתתקבל במשאל שייערך בקרב היוצרים והשחקנים שנטלו חלק באפוס הענק "טרויה" שמעטר החל מסוף השבוע את מסכי הקולנוע. גם רוב צופי הסרט בארה"ב יש להניח לא ממש מכירים את העלילה ההיסטורית לפרטיה, מה שאפשר לתסריטאי דיוויד בניאוף ("השעה ה-25") לשנות לא מעט את יצירתו המקורית של הומרוס - לצרכי הנוחיות ההוליוודית.

קרוב ל-200 מיליון דולר נשפכו על ההפקה - והתוצאה: בסופו של דבר "טרויה" הוא סרט פעולה קיצי המספק את הסחורה המצופה מעלילה הנעה במתווה של אותן יצירות "סנדל וחרב" נושנות ("הגלימה" וכו') עם אפ-גרייד של האופציה הדיגיטלית.

בכדי לספק את הסחורה במאי הסרט וולפגנג פיטרסן ("הסיפור שאינו נגמר", "בקו האש") ניגש עם רשימת קניות לסופרמרקט ההוליוודי הקרוב לביתו וסימן "וי" על כל מאפיין חזותי או קולי שהופיע אי פעם ביצירות כגון: "ספרטקוס", "בן חור" ובייחוד "גלדיאטור".

סקירה מדוקדקת של הכוחות בקרב שני המחנות הדיגיטליים? - יש! מעקב אחר תנועתן של אלף אוניות קרב (דיגיטליות כמובן)? – יש! נשים בתפקידי "תהיי יפה ותשתקי"? – יש! מוזיקה בומבסטית שחונקת כל שנייה בסרט, רצוי מבית היוצר של ג'יימס הורנר? – יש! קרבות אדירים? – יש! נבלים חורקי שיניים? –יש! גיבורים משורגי שרירים שגופותיהם ומצחיהם משוחים בשמנים שונים? –יש גם יש!

"טרויה" מגולל את סיפורו של פאריס (אורלנדו בלום), נסיך טרויה, שניצל את קבלת הפנים החמה של מנלאוס (ברנדון גליסן), מלך ספרטה, וברח לו עם אשתו, הלנה (דיאן קרוגר) אל מעבר לים. מנלאוס הפגוע ואחוז תחושות הנקם אץ מהר אל אחיו אגממנון (בריאן קוקס) שכבר שנים רבות מייחל לתירוץ שבגינו יוכל לספח את טרויה למלכויותיו. יחדיו (בליווי אלף ספינות) הם יוצאים לעבר טרויה, כשהם מגייסים לשירותם גם את אודיסאוס (שון בין) ואת הלוחם הגדול ביותר, אכילס (בראד פיט).

בינתיים, מן העבר השני, נערכים פריאמוס, מלך טרויה (פיטר אוטול) ושני בניו, הקטור (אריק באנה) ופאריס למלחמה הגדולה מכל (10 שנים אצל הומרוס, שבוע-שבועיים אצל פיטרסן).

הסרט מכיל אינספור דמויות וסיפורי משנה, מהם מעניינים יותר ומעניינים פחות, כשהיצירה נהנית בעיקר מן המתח שקיים בין שתי הדמויות המרכזיות: הקטור, איש המשפחה המהוגן, בעל הרוח האבירית והאצילית ואכילס - מכונת המלחמה המשומנת (תרצו רמבו בגרסת הקבקב) - שמעוניין להנציח את שמו בדפי ההיסטוריה באמצעות מניין גופות מכובד דיו.

בעוד מרבית הרגעים הדרמטיים בסרט חסרים עוצמה אמיתית, הרי שהמאץ' אפ בין הקטור ואכילס נבנה כקרב האגרוף האולטימטיבי בין מוחמד עלי וג'ורג' פורמן, כשאגממנון שוחר הדם ממלא את מקומו של אמרגן העל, דון קינג. זו גם הסיבה שבעטיה הסרט מגיע לשיא מוקדם מדי, שכן לאחר הדו-קרב המתוזמר באופן נפלא (שעל-אף סיומו הידוע מראש, מצליח למתוח), בין הקטור ואכילס, כל אירועי הסוס הטרויאני מאבדים מכוחם ומרגישים כפועל יוצא של מערכת אילוצים שמבקשת לספק בראש ובראשונה את מעריציה הדקדקניים של היצירה הספרותית. אלא שאלה כבר מזמן תלשו את קצוות שיערתם האחרונה לנוכח השינויים הרבים שהוחדרו ל"איליאדה" (כולל מתים שנותרו חיים בסיום היצירה).

אבל איך בראד פיט?

בעודם מנשלים את האלים מתפקידם, יוצרי הסרט מבקשים לטעון את דמויותיהם של הגיבורים המיתולוגיים ברגשות אנושיים (שנאה, קנאה, אהבה וכו'). הדבר בולט בעיקר בדמותו של אכילס.

אכילס, בגילומו של בראד פיט, יודע שתי מערכות (המסומנות גם על-ידי כתובית ההפסקה). במערכה הראשונה זהו בראד פיט של "מועדון קרב". פסל יווני מושלם הממוסגר על רקע השמיים התכולים (ואין ספק שלני ריפנשטאהל מחככת את ידיה בשביעות רצון במימד שבו היא נמצאת עכשיו), מורעל קרבות, פסיכופט חולה תהילה ואנארכיסט הסולד ממרותו של אגממנון (שעל-פי דבריו הוא איננו יותר מפוליטיקאי זקן ששולח ילדים למלחמה). במערכה זו אנו מקבלים את בראד פיט במיטבו, שכן הטירוף תמיד הוציא ממנו את המירב (למשל ב"12 קופים").

לעומת זאת, במערכה השנייה, אנו מקבלים את בראד פיט בגרסת אדוארד נורטון של "מועדון קרב". לפתע אכפת לו מהעולם, או לפחות מהאשה הטרויאנית שחדרה לחייו, בריסאס (רוז ביירן). הוא רך יותר. אכפתי יותר. לעזאזל, הוא אפילו מוותר על המלחמה למען אותה פיסת גן עדן. אלא, שבמלחמה כמו במלחמה. יש הרוגים, מה שמאלץ אותו לשכוח עד מהרה את מחשבותיו הפציפיסטיות ולצאת למסע נקמה עקוב מדם.

רגעיו האחרונים של הסרט בהם טרויה נחרבת למול הטרגדיה האדירה של הרומן בין אכילס ובריסאס, עשויים אף הם להזכיר לכם את סצינת הסיום של "מועדון קרב", ורק היה חסר שאכילס יסנן את המשפט: "הכרת אותי בתקופה מאד משונה בחיי" כשצלילי השיר,"Where is my mind?", של הפיקסיז מתנגנים להם ברקע.

בניגוד לחזיון האפוקליפטי של "מועדון קרב", "טרויה" מבקש לסיים בנימה אופטימית (בניצולים ובראשית מסעו של אודיסאוס לביתו),שאמנם מפחיתה מעט מעוצמתו, אך אין בה בכדי לפגוע במחשבותיו המקוריות של הומרוס עצמו, המתבטאות בסצינות הטבח הנוראיות של סיום היצירה שמשמעותן יכולה וצריכה להיות רק אחת: המלחמה היא גיהנום.

שני דברים לפני סיום:

1. על-אף העובדה שבראד פיט מלוהק בתפקיד הראשי, גיבורו האמיתי של הסרט "טרויה" הוא הקטור בגילומו של אריק באנה, שידע שנה קשה מאוד בעקבות הופעתו ב"ענק" של אנג לי. כאן באנה מוכיח כי יכולות המשחק שהפגין בסרט "Chopper" אינן מקריות והוא מצליח לטעון מצבורים אדירים של רגש בתוך דמות חד-ממדית שכל כולה על טהרת הטוב. את הטוב, אגב, תמיד קשה יותר לשחק מן הרע. תשאלו את בראד פיט.

2. פיטר אוטול. בקושי 30 דקות על המסך אבל איזה רושם הוא מותיר בצופה. בנונשלנטיות מוחלטת הוא מספק את הסצינה המרגשת ביותר בסרט ומוכיח שבגילום מלכים מיתולוגיים. אין, פשוט אין על האירים והאנגלים.