מועדון "צונחי הזנה" מתרחב
קוראים לזה מצנח זהב: מענק פרישה נדיב, בדרך כלל בסכום של מיליוני דולרים, אותו מקבל המנכ"ל בלי קשר לביצועיו; מועדון הצנחנים הישראלי רק הולך ומתרחב עם השנים, וגורר ביקורת קשה על הסכומים מנקרי העיניים שמוענקים לחבריו; האם גם למנכ"ל גרוע מגיע צ'ופר של מיליונים?
מה המשותף ליורם טורבוביץ', בני גאון, מאיר שני, אלי יונס, ויקטור מדינה, גיל ביאנקו, דליה לב, אלי כהן, יוסי רוזן, אורי בן-נון, אלי אדמוני, זורח גהל ועוד רבים וטובים אחרים? הם כולם שייכים לאותו מועדון - מועדון הצנחנים, אלה שיום פרישתם הפך - או ייהפך - ליום חגם.
מצנחי הזהב שנפתחו או ייפתחו מעל ראשם, יבטיחו להם מעמד של מיליונרים. בין אם החברה ממנה הם פורשים (ובחלק מהמקרים אף מודחים), שגשגה תחת ניהולם ובין אם דשדשה, החוזה עליו הם חתומים מבטיח להם את המצנח המרופד.
בדרך כלל מדובר בחברות ציבוריות, בהן המשקיע הקטן נאלץ להביט בהשתאות איך המנהל, האמון על השקעתו, פורש עם ערמת המזומנים. יש גם מקרים בהם המשקיע ירגיש שהמצנח מוצדק - שהשקעתו הושבחה בשיעור כה גדול, שהמנהל האחראי לכך זכאי ליהנות מפירות עמלו. בעולם המצנחים, אין מקרה אחד דומה לשני.
לדעת גורמים רבים בשוק ההון ובמגזר העסקי הענקת מצנח זהב מוצדקת לעתים, אך תדירות השימוש בו - גם במקרים בהם האבסורד בהענקתו בולט - יצרה זילות משווע בשימוש בו.
העובדות הן פשוטות: מקבלי מצנחי הזהב הם ברובם מהאנשים החזקים במשק, ואף אחד לא מעוניין להסתבך אתם ולצאת נגד השימוש בו. פרט לכך, מרבית המנהלים במגזר הפרטי בישראל שייכים לאחת משתי קטגוריות: אלה שכבר נהנו ממצנח זהב, ואלה שעוד מקווים ליהנות ממנו בעתיד.
משרד האוצר: זה לא מענייננו
בשבוע שעבר עלה נושא מצנחי הזהב לכותרות פעם נוספת: יו"ר בנק דיסקונט, אריה מינטקביץ', ביקש לסדר לעצמו מצנח זהב בשווי של כ-2.2 מיליון שקל, למקרה שהבנק יימכר. שר האוצר, בנימין נתניהו, התנגד. הוא שיגר את החשב הכללי של האוצר, ירון זליכה, להגיש התנגדות פורמלית לעניין אצל יו"ר ועדת המניות של דיסקונט, נעמי שטרן. הממשלה היא בעלת השליטה בדיסקונט, אך אין לה השפעה ישירה על ניהולו, אלא דרך ועדת המניות.
מצנח הזהב של מינטקביץ' שנוי במחלוקת בקרב המגזר העסקי. מינטקביץ' הגיע לבנק שנשא הפסדים כבדים, ועתה, כשמצבו הוטב משמעותית, הוא עומד בפני הפרטה. בחוזה האישי של מינטקביץ' הובטחו לו 12 חודשי הסתגלות אם יפרוש. מינטקביץ' ביקש עוד 15 חודשי הסתגלות אם הבנק יימכר - ורק לאחר שנה מיום החלפת הבעלים.
באוצר מסרבים להתייחס לנושא, בטענה שהגוף המחליט בענייני הבנק הוא רק ועדת המניות. בנוגע לעמדה העקרונית בנושא מצנחי הזהב נמסר ממשרד האוצר כי "אין לנו עמדה וזה לא מענייננו. בחברות ממשלתיות אין מצנחי זהב, כי יש כללים. בכל מקום שהרגולטור ישנו, יש כללים".
למרות שבאוצר נמנעים לכאורה מלהתבטא בנושא, עמדת המשרד ברורה. אשתקד, למשל, הנחה המפקח על הביטוח, אייל בן-שלוש, את המנהל המיוחד של קרן מקפת, אהוד נחתומי, לבטל את מצנח הזהב של המנכ"ל הקודם, עו"ד יוסי אליהוא.
לאליהוא הובטחו בהסכם ההעסקה משכורת ותנאים נלווים לתקופה של 3 שנים במקרה של הפסקת עבודה עקב פיטורין, בהיקף מוערך של 1.5 מיליון שקל. בקרנות אחרות מקובל לתת 3 חודשי הסתגלות - וכך היה.
מגיע לך להבטיח את עצמך
ניתן למצוא גם קולות אחרים, התומכים בעקיפין במצנח הזהב של מינטקביץ'. עו"ד רם כספי, שערך כבר אינספור חוזים אישיים לבכירי המשק, סבור כי מצנח זהב אינו בהכרח דבר שלילי. "מצנח זהב שמתקבל באופן אוטומטי בתום תקופה, זה סתם כסף קל", אומר כספי, אך במצב של חילופי שליטה זה סיפור אחר.
"אם הביאו אותך לתפקיד מסוים - עזבת תפקיד טוב, שינית את אורח חייך וסגרו איתך הסכם - ולאחר שנה מתחלפים הבעלים, והבעלים החדש מביא איש משלו, מגיע לך להבטיח את עצמך במצנח זהב. זה מקובל ולגיטימי".
גם עו"ד מיקי צלרמאייר סבור שתופעת מצנחי הזהב אינה בהכרח שלילית. "זה עניין של משא ומתן", הוא אומר. "אם אתה מאוד רוצה מישהו, אם אתה חושב שהוא הכרחי לעסק שלך, אתה נותן לו מצנח זהב. מה ההבדל בין זה לבין שכר גבוה? זה עניין של היצע וביקוש".
עם זאת, גם לו יש הסתייגויות: "אני חושב שמצנח זהב זה כלי לגיטימי כשאדם רוצה להבטיח את עתידו, בכפוף לביצועים או במצב של העברת שליטה. אני חושב שזה לא לגיטימי כשזה מלווה בניצול לרעה".
צלרמאייר מתייחס בדבריו לחברות לא מעטות במשק הישראלי, בהן "המנכ"ל הוא הבוס" והדירקטוריון, המאשר לו את מצנח הזהב, מהווה בעצם רק חותמת גומי. "במקרים כאלה, בהם המנכ"ל מנצל את עוצמתו וקובע לעצמו תנאים מנופחים, זה פסול", אומר צלרמאייר.
לפרופ' אריה ארנון מאוניברסיטת בן-גוריון יש דעה מחמירה בהרבה בנושא. לדבריו, "היסטורית נועדו מצנחי הזהב להבטיח למנהלים תנאי פרישה נאותים למצבים חריגים - כשמשהו שאינו תלוי במנהל קורה בחברה. בפועל", הוא אומר, מצנחי הזהב הפכו להיות מכשיר להענקת הטבות חריגות ונרחבות למנהלים.
"פשוט איבדנו כיוון. מצנחי הזהב הפכו לחלק מתנאי העבודה, והם חלק מתופעה כללית של מנהלים שבעיקר יודעים לדאוג לעצמם. האנשים החזקים במשק יודעים לדאוג לעצמם היטב - אם זה בהסדרי פנסיה חריגים, אופציות, בונוסים או מצנחי זהב. הם מעניקים לעצמם הטבות חריגות בתירוץ שהם תורמים תרומה שאי אפשר בלעדיה".
"זה מקובל מאוד בכל הענפים", אומר אחד המנהלים הבכירים שפרשו לאחרונה, גם בספורט, למשל. אם ריאל-מדריד רוצה שחקן כמו דיוויד בקהאם, היא יודעת שהיא צריכה לשלם עבור זה. בקהאם לא יעזוב קבוצה כמו מנצ'סטר-יונייטד, אם לא מובטח לו חוזה ארוך טווח, הכולל מצנח זהב. מה יקרה לו אם הוא יעזוב את מנצ'סטר, יעביר את משפחתו לספרד, ואחרי שנה המאמן יחליט שהוא לא משתלב? להבדיל, האם מישהו מאמין שארז טל או מיקי חיימוביץ' היו עוזבים את ערוץ 2 ללא מצנח זהב?
אופציות, פנטומים ומצנחים
מצנחי הזהב אינם המצאה ישראלית. ה"פיננשל טיימס" האמריקני דיווח לפני כשנה כי מנכ"לים שפרשו מחברות אמריקניות מובילות בשנים 2002-2001 קיבלו מצנחי זהב בשווי ממוצע של 16.5 מיליון דולר.
בתוך הקבוצה הזו ניתן למצוא גם מנכ"לים של חברות כמו קונסקו, דינג'י, טייקו וקוואסט, שפרשו בבושת פנים בעקבות גילויים וחשדות למעשי הונאה. עליית מדרגה נוספת נרשמה כשהחל הנוהג של ברוך הבא מוזהב - מנכ"לים חדשים מקבלים בונוסים שמנים בעת החתימה על חוזה ההעסקה, בסכום ממוצע של 15 מיליון דולר.
בתחילת שנות ה-90, לאחר שהקים את רשת פוקס עבור רופרט מרדוק, עזב בארי דילר את מרדוק עם מצנח זהב של 140 מיליון דולר. דילר נחשב לאחד המנהלים המבריקים ביותר בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית, והמצנח איפשר לו להפוך לבעלים של רשת קניות המשודרת בכבלים.
מנכ"ל תאגיד ויונדי, ז'אן-מארי מסייה, פרסם לפני ארבע שנים ספר, בו בחן, בין השאר, את השאלה האם הוא ראוי לשכרו, העומד על כ-20 מיליון פרנק צרפתי בשנה. "אני עומד על זכותי להרוויח כסף - והרבה - אם אני מבצע בהצלחה את המשימות שלשמן מוניתי לעמוד בראש ויונדי", כתב.
מסייה הביע תמיכה מלאה בהענקת אופציות למנהלים, אך התנגד נמרצות למצנחי זהב. "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה", כתב, "לא יעלה על הדעת שמנהל יזכה גם באופציות למניות, מהן ייהנה אם יצליח בתפקידו, וגם במצנח זהב, ממנו ייהנה אם לא יצליח. כשממנים אותך לעמוד בראש חברה, גדולה או קטנה, אתה יודע שמועצת המנהלים יכולה להדיח אותך בכל רגע. בשביל זה משלמים לך, ובדרך כלל משלמים טוב".
מצנח זהב הוא רק אופציה אחת לתגמול מנהלים, ובישראל מקובלות כיום שתי תוכניות נוספות לתגמול עובדים ומנהלים. הראשונה היא תוכנית האופציות, בה חברה מקצה לעובדים ומנהלים אופציות במחיר נמוך ממחיר השוק.
עו"ד כספי סבור כי זו השיטה המועדפת: "אני לא מכיר חברה שמצליחה בלי עובדים", הוא אומר. אם החברה מצליחה, טובת ההנאה שלהם צומחת - כך שהעלייה בערך החברה היא בקורלציה עם ההטבה לעובדים. זו תוכנית מבורכת, הרותמת את העובדים לתוצאות העסקיות. האינטרס שעומד מול העובד הוא לא רק תלוש השכר שלו, אלא גם הדו"ח הכספי של החברה.
חלופה נוספת היא תוכנית פנטום - תגמול במזומן ביחס ישיר לביצועי החברה. על פי תוכנית זו מסוכם בדרך כלל בין הבעלים למנכ"ל כי יקבל אחוז מסוים מהעלייה בשווי החברה עד מועד מסוים שנקבע (בדרך כלל 4-3 שנים).
בתקופת הפריחה הכלכלית ובועת ההיי-טק הייתה תוכנית האופציות לשיטת התגמול הנפוצה ביותר, וכמות העובדים שזכו לאופציות הייתה עצומה. אלא שכשהבועה התפוצצה, רובם מצאו את עצמם עם ניירות ששוויים התמוסס. כאשר האופציות הפכו פחות "אופנתיות" נוצר ואקום, אליו התנקזו מצנחי הזהב בהמוניהם.
מי משלם על המצנח?
עו"ד אייל רוזובסקי, שותף בכיר במשרד צדוק, מעלה שאלה אחרת בנוגע למצנחי הזהב - האם המצנח צריך להיות על חשבון החברה או על חשבון הבעלים? "זה לגיטימי אם מנצח הזהב מבטיח תגמול למנהל שעשה עבודה טובה, אבל אם הוא נועד כדי להיפטר מאדם לא מוצלח, הוא אינו מוצדק. צריך לנסח את החוזה באופן שיתאים למקרה הראשון ולא לשני".
לא נמצא מי שיערער על כך שלבעל בית פרטי מותר לתת למנהל שהביא לו רווחים כל מה שהוא מוצא לנכון. גם אם המנהל לא הביא לו רווחים ובעל הבית מעוניין לצ'פר אותו בכל זאת. אולם רבים ממקבלי המצנחים במשק הישראלי עושים זאת בחברות ציבוריות, על חשבון כספי המשקיעים.
"מצנח זהב פסול כשמדובר במנהל שפישל בתפקיד והוריד את ערך החברה למשקיעים", אומר מנהל שזכה בעבר במצנח זהב, "עם זאת, כשמנהל השביח את החברה ונתן למשקיעים ערך, זה מקובל להעניק לו מצנח זהב, במיוחד במקרים של העברת שליטה".
אלא שבמציאות הישראלית, תופעת מצנחי הזהב ההולכת ומתעצמת בחברות הציבוריות נעדרת קשר כלשהו לביצועים עסקיים. להעברת השליטה בקבוצת אי.די.בי אשתקד, למשל, קבוצה שתוצאותיה היו בהידרדרות קשה, נלוותה פרישה סיטונאית של מנהלים בכירים.
הפרישה ההמונית חשפה מחדש את נדיבותה של משפחת רקנאטי. המנכ"לים המשותפים של אי.די.בי, אלי כהן ודליה לב, הלכו הביתה עם מיליוני שקלים כל אחד. מנכ"ל כלל-תעשיות, מאיר שני, פרש חודש לאחר שהשליטה באי.די.בי הועברה לקבוצת נוחי דנקנר, אך ממשיך לקבל שכר שנתי של 2 מיליון שקל עד ינואר - 2008 כ-9 מיליון שקל בסך הכל.
לאחר פרישתו הצורמת של אלי יונס מכיסא המנכ"ל בבנק הפועלים, הוא התעלה על עצמו כשחתם על חוזה העסקה בבנק המזרחי המבטיח לו גם הקצאה נדיבה של אופציות וגם חוזה ל-5 שנים. אם בעלי השליטה ימאסו בו הפעם, הוא ימשיך לקבל שכר של מיליוני שקלים, כשבמקביל, עד 2005, הוא עוד נהנה ממצנח זהב מבנק הפועלים.
הרשימה ב-2003 עוד ארוכה: מצנח זהב של 24 חודשי הסתגלות הוענק למנכ"ל ביטוח ישיר לשעבר, אייל לפידות. כשמנכ"ל אגיס, גיל ביאנקו, התפטר אשתקד במפתיע, התברר כי מצנח זהב נאה מבטיח לו שכר והטבות עד 2006, בעלות כוללת של 6.5 מיליון שקל. עוד נחשפו במהלך השנה מצנחי זהב שהובטחו (אך טרם מומשו) למנכ"ל בנק לאומי, גליה מאור ומנכ"ל מגדל, איזי כהן.
כמה מצנחי זהב מנופחים במיוחד שנחרטו בהיסטורית המצנחים, כוללים את המצנח שקיבל מנכ"ל מפעלי ים המלח בעבר, אורי בן נון, המצנח שקיבל מנכ"ל כור לשעבר, בני גאון והמצנח שקיבל מנכ"ל דסק"ש לשעבר, יורם טורבוביץ'.
מועדון המצנחים
ויקטור מדינה, בנק המזרחי: 10 מיליון שקל (הערכות)
מאיר שני, כלל-תעשיות: 9 מיליון שקל
דליה לב, אי.די.בי: 7 מיליון שקל
גיל ביאנקו, אגיס: 6.5 מיליון שקל
שלמה פיוטרקובסקי, הבנק הבינלאומי: 5.9 מיליון שקל
עמי סגיס, שופרסל: 4.2 מיליון שקל
אריה מינטקביץ', בנק דיסקונט: 3.5 מיליון שקל (הערכות)
רענן כהן, הבנק לפיתוח תעשייה: 2.4 מיליון שקל
לפנייה לכתב/ת 
