עכשיו אני

לא רק הקהל שפוקד את המופעים של אנקרי ברחבי הארץ קשוב, קשובים גם המבקרים, העורכים המוזיקליים ורוכשי התקליטים שהיו ועזבו, וכעת חזרו בגדול. "יש תנודות ותנועות בחיי אמן, וזה משהו שאני מקבלת כי החיים דינמיים. אפשר להסביר הצלחה במובן הטכני של המילה רק בדיעבד, אבל קשה לצפות אותה. אני מנסה לומר לעצמי לא להתייאש כשאני למטה ולא לחשוב שזה לתמיד כשאני למעלה", היא אומרת ומאשרת שלמילה אופטימיות מקום רחב בחייה. "אני נותנת לאופטימיות בכל יום נתון זמן מחשבה, צריך לטפח אותה וזה לא פשוט".

רואים עליה הכל

אישה רגישה, אתי אנקרי. חושבת, כותבת ובעיקר מופנמת. "יש משפט מתוך שיר של עמיר לב שאומר 'רואים עליי הכל ואני לא מגלה'. זה משפט שאימצתי לעצמי", היא אומרת ומוסיפה, "אנשים שכותבים ומופיעים חשופים מאד. קשה לנו יותר להסתיר את עצמנו ויש בזה מההתמודדות. אני חושבת שבשנים האחרונות עברתי תהליך שפתח אותי וזה בא באופן טבעי לידי ביטוי גם באלבום ובמופע. זו, כמובן תוצאה של דרך, אבל כעת הדלת יותר פתוחה, יש פחות ייסורי נפש".

אם באלבומה הראשון, "רואה לך בעיניים", הגישה אנקרי כתיבה אישית, חושפנית וכואבת עם שירים כמו "געגוע", "רואה לך בעיניים" ו"עד מתי", באלבומה הנוכחי יוצאים השירים מהפרט אל הכלל. הסינגל הראשון הנושא את שם האלבום הוא שיר מחאה חברתי על המצב הכלכלי הקשה בישראל ועל אטימות המערכת שמלווה במקצב רגאיי מחויך על מנת לאפשר בליעה קלה של הגלולה. "זה נכון, השיר רציני בקלות שלו. זה נכון גם שאני מתעסקת לא מעט בהשפעת הממסד והמערכת על החיים שלי כאזרח. אני משוכנעת שזה נובע מזה שאני אימא לשלושה ילדים שנדרשת להתמודד עם תכתיבי הממסד מהבנק ותרבות הריביות שלו, ודרך כל שאר הקופונים שהמדינה גוזרת על חשבוננו, כמו למשל מס הכנסה ששותף מצד אחד להכנסות שלי מהיצירה ומצד שני לא מגן על היצירה שלי שנגנבת לאור יום בשוק הפירטי. אנחנו רוב הזמן נכנעים למערכת רוצים לשנות אבל מתרכזים בהישרדות. אז אני יכולה לבכות את זה או לכתוב על זה, ואת זה אני עושה לא ברמה הפוליטית של ארגון עצרות, מכיוון שהעסקות בפוליטיקה מרחיקה מהלב. אני מעדיפה לשיר את הדברים כהבנה חולפת".

אנקרי, שעוברת בשנים האחרונות תהליך של התקרבות לדת היהודית, אומרת שהיא מנסה להעביר את ההצלחה כמו שאר הניסיונות שהיא עוברת דרך פריזמת הבריאה. "אני מתייחסת לכל מה שקורה לי כיצירת הבורא. הוא שולח אליי גלים שדרכם אני מנסה להבין את הקיום. כשהוא מחבק אני מחייכת, כשהוא מכאיב אני מנסה לגדול מתוך הכאב, וכל זה תוך הבנה שהכל זמני וחולף ושאנחנו צריכים לתת את המקסימום בזמן שאנחנו פה".

אנקרי מודעת לכך שמבחינה הלכתית שירת אישה אסורה ברבים אך היצר חזק ממנה. "כל עוד אני לא מוכנה לוותר על מה שאני עושה, בחרתי שלא להתעסק עם המשפט 'קול באשה ערווה'. אני גם לא מתווכחת איתו, אני עושה מה שאני יכולה".

אתי אנקרי תופיע בצוותא ביום ה', 24.6, בשעה 22:00