סין, אבל אחרת

בונים, אבל לגובה

תה ואורז יש בסין, אבל גם גורדי שחקים. קו הרקיע של בייג'ינג הוא החלום הרטוב של כל קבלן. עשרות, אם לא מאות, מנופי ענק ולצידם גורד שחקים במצב זה או אחר של בנייה.

התנופה הזו מרשימה בכל קנה מידה. 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, בונים הסינים מגדלים לשמיים. וכל אחד יותר יפה, יותר מודרני, יותר גבוה. בתי דירות, בתי משרדים וחנויות. הכל נבנה ובקצב מדהים. המטרה המיידית: אולימפיאדת 2008. אז, מאמינים בסין, העולם כולו יוכל לראות את סין החדשה, המודרנית.

מגרשים פנויים לא חסרים: פשוט הורסים שכונות ישנות ובונים במקומן חדשות. הסינים קוראים לזה "רי-לוקיישן". בפגישה בשנגחאי סיפר פקיד ממשלתי, שבשנתיים הקרובות הם מתכוונים "ליישב מחדש" 50 אלף תושבים לקראת תערוכת האקספו של שנת 2010. "אבל זו לא בעיה", הוסיף האיש, "כי בעשר השנים האחרונות יישבנו מחדש כבר 1.2 מיליון".

זה לא כל-כך נורא כמו שזה נשמע. התושבים מקבלים דירות במגדלי פלדה וזכוכית חדישים במקום בקתות האבן הצפופות שבהן גרו. בארץ זה לא היה עובד (תשאלו את תושבי גבעת עלייה), אבל בסין אין בעיה. איך אומרים בג"צ בסינית? לא אומרים.

נוסעים, אבל באוטו

מי לא זוכר את הצילומים המדהימים של אלפי אנשים רוכבים באופניים ברחובות סין? פקקי הענק בערים הגדולות יבהירו מיד, שהאופניים אאוט. עדיין רואים אותם הרבה, אבל לא באותן כמויות.

אוטוסטרדות נבנות כעת בקצב מדהים, ומכוניות מכל הסוגים ממלאות אותן עד אפס מקום. כולם כאן נהגים חדשים. רמת הנהיגה בהתאם. פחד אלוהים לצאת לכבישים. רק השנה נהרגו שם 100 אלף איש בתאונות דרכים. וזה המון, גם ביחס לגודל האוכלוסייה, שכן עדיין אחוז קטן מאוד אוחזים ברשיון נהיגה.

תינוק, אבל אחד

סין של היום בדרך להיות מדינה מודרנית, מפותחת. בעצם היא כבר כזו. אחד הדברים הבודדים מעולם השפע המערבי שעדיין לא הגיע לכאן הוא החיתול. כן, אותו חיתול חד-פעמי, שאף הורה לא יכול לדמיין את חייו בלעדיו, כמעט ולא קיים. הסינים פיתחו שיטה ייחודית, די דוחה למען האמת, אבל יעילה למדי: לתינוקות מלוכסני העיניים יש פשוט חור במכנסיים, שדרכו הם עושים את צורכיהם. כך הם מסתובבים חופשיים לחלוטין, וברגע שמתעורר הצורך - פשוט עושים.

ואם כבר ילדים, אז אחד הנושאים המרתקים בסין הוא חוק הילודה. סין היא המדינה היחידה בעולם שמפקחת על הרחם של האישה. החוק, משנת 1980, שמתיר לכל משפחה רק ילד אחד, מחולל מהפך בכל מושג המשפחה. כך, למשל, לדור הבא בסין כבר לא יהיו דודה ודוד. עם זה עוד אפשר להסתדר, אבל איך מגדלים אומה שלמה כילדים יחידים?

ההורים הסינים משקיעים את כל-כולם בילד הבודד שלהם. הם בדרך כלל ממשיכים לגור איתו גם אחרי שנישא, מסייעים לטפל בנכד היחיד שיהיה להם. בעיקרון הציבור הסיני מבין את הצורך בהגבלת הילודה ומציית לחוק. הסנקציות למי שמפר אותו: קנס כספי גבוה, פיטורים מהעבודה וסוג של חרם חברתי.

מחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים יצטרכו לתת תשובה מה עושה לנפשו של ילד העובדה שהוא גדל לבד, ומה זה עושה לאומה, שכולה מורכבת מילדים יחידים.

קונים, אבל בזול

מה מחפש התייר הישראלי הממוצע? לקנות הרבה ובזול. בשני התחומים האלה קשה להתחרות עם השווקים של בייג'ינג. יש בהם הכל. בגדים ונעליים, תיקים ומזוודות, שעונים ופנינים, דיסקים ומזכרות. כל המותגים כאן: 'נייקי', 'גאפ', 'טימברלנד', 'ראלף לורן'. אמרתי מותגים. סליחה, חיקויים. אבל למי איכפת? זה נראה בדיוק אותו דבר וזה כל-כך זול. אפשר למלא מזוודות שלמות ב-300 שקל (כולל המזוודה).

שוק סיני הוא למעשה מין בניין סגור, כמו קניון, שבתוכו מאות אם לא אלפי דוכנים. השוק הכי מפורסם והכי תיירותי הוא שוק הפנינים. בקומת המרתף יש שוק אוכל. המוטו: כל מה שזז יכול לעלות גם על שיפוד. בקומה האחרונה: שוק פנינים. בין לבין שלוש קומות של מיטב התוצרת המערבית - בחיקוי סיני מושלם.

טיפ קטן למי שמחפש פנינים: קחו את המדרגות ותעלו לקומה האחרונה, זו שמעל קומת דוכני הפנינים. הקומה הזו מחולקת למספר חנויות, שבהן תוכלו לרכוש פנינים איכותיות יותר. קצת יותר יקר מאשר בקומת הדוכנים, אבל הסיכוי לקבל סחורה אמיתית גדול יותר, והמחירים עדיין זולים מאוד בהשוואה לישראל.

מאחורי שוק הפנינים נמצא שוק הצעצועים. כמה קומות עם כמויות בלתי נתפסות של צעצועים ובמחירים מצחיקים. שוק נוסף וחביב הוא שוק הלידו. היתרון המרכזי: פתוח עד 11 בלילה. כך תוכלו לבלות את היום בעיר האסורה, ואת הלילה - בעיר הזולה.

שוק נוסף הוא ה'יא-שאו'. השוק הזה מחולק לפי נושאים: קומה אחת של נעליים, קומה של תיקים, קומה של בגדים וכו'. פחות תיירותי משוק הפנינים וגם המבחר גדול יותר.

שימו לב: בשווקים הסיניים עומדים על המיקח. נא לתרגל מראש את כל השיטות שבהן הצלחתם להוריד כמה שקלים מהאינסטלטור שלכם. כאן אין מקום לבושה או להיסוס. שם המשחק הוא התמקחות. ומי שלא מתמקח - מפסיד.

השיטה: המוכר אומר מחיר. אתם נוקבים ברבע ממנו. כן רבע, אל תתביישו. גם אם המוכר יעשה פרצוף נעלב. אתם לא זזים מהמחיר הנמוך שבו נקבתם. אל תישברו, זה הזמן להפגין את הקשיחות הישראלית. בהתחלה המוכר יירד קצת - ובסוף יגיע אליכם. תקבלו את המוצר בדיוק ברבע המחיר. ואם לא, בדוכן הבא תמצאו את אותה חולצה - ותוכלו להתחיל את המשחק מחדש.

גדולים, אבל חכמים

אנשי שיווק בכל העולם חולמים על הרגע שבו יצליחו למכור את המוצר שלהם לכל סיני. 1.6 מיליארד סינים שירכשו חפיסת במבה אחת מסדרים את אוסם לשנים רבות. אז זהו, שלא. הסינים לא רוצים את הבמבה שלנו, כפי שלמדה אוסם על בשרה - וסגרה את המפעל שהקימה לפני מספר שנים בסין. השוק הסיני מתעניין, אם בכלל, רק בהיי-טק מישראל או בציוד צבאי. למעט מספר מצומצם של מיזמים משותפים לא ממש הצלחנו לחדור אליו.

תופעה יוצאת דופן היא 'רפת לדוגמה' שהקימה ישראל, באמצעות משרד החוץ, ליד בייג'ינג. חקלאים מישראל מלמדים כאן את הסינים איך אפשר לחלוב פרות בצורה מודרנית ולנהל רפת, כמעט כמו שמנהלים מפעל היי-טק. והסינים, שמגלים בשנים האחרונות את יתרונות החלב, מתעניינים וקונים את הציוד הישראלי.

חברות אחרות מתקשות יותר למכור "אורז לסינים". אחת הדוגמאות היא מפעל אלקטרה למזגנים. אלקטרה הקימה מפעל ענק בעיר שנזן (בדרום סין). המפעל פועל 7 ימים בשבוע 24 שעות ביממה ומייצר מזגנים לכל העולם (כולל, כמובן, לישראל). לסין כמעט לא. למה? כי לסינים יש מפעלים משלהם, ולאלקטרה קשה להתחרות במחיר הנמוך שלהם. לעומת זאת, לאלקטרה בהחלט משתלם להחזיק את המפעל. הם אף עומדים להגדיל אותו. תמורת 100 דולר לחודש הם מקבלים פועלים ופועלות מסורים ויעילים. בלי שביתות ובלי עמיר פרץ.

סליחה, אבל לא תקלה

תזכורת לעובדה שסין היא בכל זאת מדינה קומוניסטית אפשר לקבל במהלך צפייה באחד מערוצי החדשות הבינלאומיים (סי.אן.אן או בי.בי.סי). כך, למשל, אם יזכירו באחד המשדרים את טייוואן, שנואת נפשם של הסינים, או את אירועי כיכר טייאן-אן-מאן, המסך יוחשך באחת. כעבור מספר רגעים התמונה תחזור כרגיל. זו דוגמה, יוצאת דופן, למען האמת, לקיומו של משטר מרכזי חזק ונוקשה. הסינים אולי מרגישים אותו. תיירים ממש לא.