הנשר נחת

הציונות מעולם לא היתה אלא פנטזיה. זו המסקנה מרחיקת הלכת המקופלת ב-108 דקותיו של "סוף העולם שמאלה", סרטו החדש והמלבב של אבי נשר שעולה היום (ה') בבתי בקולנוע. החזון המופתי ההוא על אודות הצבר ומיזוג הגלויות לא היה יותר מאחיזת עיניים, בדיוק כמו העיירה הדרומית המופרכת שתקועה פה באמצע המדבר, ואשר שמו של הסרט מרמז להיותה תקועה בשומקום, פיקציה.

אורי זוהר הקים עוד ב-1965 ב"חור בלבנה" עיר עשויה קרטון ודיקט בלב השממה כאלגוריה לזיוף ששמו המפעל הציוני. כמעט 40 שנה אחר כך מתנהל סרטו של נשר בעיירה זהה בתלישותה, מלאכותית במתכוון, שתושביה מעולם לא הפכו לחלק מאותו אידיאל שקרי המוכר במחוזותינו בשם ציונות.

אבל, רגע. לפני שנשקע בהפרחת תיזות ההולמות יותר חדרי לימוד אקדמיים, רצוי להבהיר ש"סוף העולם שמאלה" הוא ממש לא זה. כלומר, לא הרהור כבד ראש על אודות הציונות המפיל 6 טונות של שכלתנות על פדחת צופיו, אלא קודם כל מלודרמה קומית שובת לב המגוללת סיפור התבגרות כפול בעיירה נידחת בשפיץ של הנגב, אי אז בשלהי שנות ה-60.

מתבגרת אחת שמה ניקול (נטע גרטי), האחרת – שרה (לירז צ'רכי). הראשונה עלתה עם הוריה ממרוקו עשר שנים קודם לכן; השניה – הגיעה זה עתה מהודו, ויחד עם אביה ואמה היא מובהלת באישון לילה, לבל יחזרו בהם, אל אותו טיז-א-נאבי בדרום הארץ.

הופעה כובשת. גרטי וצ'רכי 

בעוד שתי הנערות מפתחות ידידות אמיצה, מתקשים ההורים משני הצדדים להתרגל אלה לנוכחותם של אלה. אם המשפחה המרוקאית (רובי פורת שובל) בוחנת בהתנשאות את שכנתה ההודית (קורטיקה דסיי), שמצידה מחזירה לה מבט השמור לבן האימפריה הבריטית הנתקל בפרא מן האוריינט; ואילו האב ההודי (פרמיט סטי) מתקשה למצוא את מקומו כפועל קשה יום במפעל הזכוכית המקומי, ומפצה עצמו ברומן לוהט עם אלמנה צעירה (אור אטיקה) המתגוררת מעל בית הוריה של ניקול. כדי להציל את העיירה משממונה הוא מארגן, נגד כל הסיכויים, טורניר קריקט ידידותי בין הנבחרת הלאומית של אנגליה לקבוצה המקומית שמוקמת אד-הוק, ומונה הודים ומרוקאים שרובם מעולם אף לא שמע על המשחק.

סוגר מעגל

נשר, שחוזר עם "סוף העולם שמאלה" אל נוף הקולנוע הישראלי כבמאי לאחר היעדרות בת כ-20 שנה, סוגר כאן מעגל שנפתח עם סרטו הראשון, "הלהקה" מ-78'. בסרטו הקלאסי, שסימן את תום עידן הבורקס, נשען נשר על דמויות והומור חפים מהעדתיות והשבטיות הססגונית והצעקנית שאפיינה את הקומדיות שהופקו כאן במהלך העשור ההוא. אז, וגם ב"דיזנגוף 99" שהופק שנה אחר כך, רוקן נשר באקט חתרני לאותם ימים את השיוך העדתי מכל תוכן.

עתה, בסרטו הנוכחי, מתוך בחינה פוסט-ציונית מאוחרת, הוא כמו שב אל אותה עדתיות שנעדרה מסרטיו הראשונים, וממקם את בני שתי העדות – הודים, שעודם מדמים כאמור כי הם נתיניה של המלכה הבריטית, ומרוקאים בעלי זיקה פרנקופילית – בלב ליבו של הלא כלום. הרחק-הרחק מישראל "הצברית", שקיימת כאן רק כפנטזיה. ולמה הם כמהים? נכון מאוד. לשובו הנה של האימפריאליסט הבריטי – בדמות נבחרת הקריקט של הוד מעלתה, שתחלץ אותם מתחושת הנידחות שלהם ותביא לאיחוד בין העדות היריבות.  

אבוקסיס וקטורזה בשום מקום

"סוף העולם שמאלה" הוא סרט מהנה המצויד בשתי שחקניות שהן תגלית של ממש, גרטי וצ'רכי, שתיהן עושות כאן את תפקידן הקולנועי הראשון, והופעתן היא מרשימה, מדויקת וכובשת. נפלאה לא פחות ונוגעת ללב היא רובי פורת שובל, והסצינה שבה היא שרועה על מיטת חוליה ומביימת את להקת המקוננות שבאה לספוד לה מגלה אותה בשיאה.

נכון, לא הכל עובד בסרט. הקריינות מפיה של שרה-צ'רכי נדמית, למשל, מיותרת, וכך גם הבדיחה החוזרת בעניין זקפתה של הדמות שמגלם כאן מריאנו, או הקריקטורה העדתית המופרזת שמעצבת רותם אבוהב. ועדיין, כל אלה אינם מונעים מ"סוף העולם שמאלה" מלשמש נדבך חשוב בדיון ביחסי מרכז-פריפריה המתקיים עתה בקולנוע הישראלי, סרט שהקהל הישראלי צריך לאמץ אל ליבו בחום. ומועמדות לאוסקר הסרט הזר? – או, היא מעולם לא נראתה קרובה כל כך.

נ.ב

שימו לב לאפרת אביב, אלמונית אף היא, הנראית כאילו יצאה מסרט של אלמודובר, ומגלמת פה את דמותה של אתי, בת המקוננת. עוד הוכחה שאין דבר כזה, תפקידים קטנים.