ללא סוף, ללא תקווה
זהו סיפור האינתיפאדה. כל צד שקוע בסבלו, ואינו מצליח לעכל מציאות שבה ילד שהולך לגן או יוצא לרחוב איננו חוזר
לפי נתוני "בצלם", אפיק אוחיון ז"ל,
שתמונותיו בסרטי הווידאו הביתיים קרעו אתמול את הלב, הוא הקטין הישראלי ה-109 שנרצח במהלך האינתיפאדה הנוכחית. אפיק, שלא זכה להגיע לגיל 4, אפילו איננו הצעיר שבהרוגים. שמונה מהם לא זכו לחגוג את יום הולדתם הראשון.
אין טעם להעלות את הנתונים האיומים האלה בפני הפלסטינים, כי הם ינופפו לעומתנו בסבלם שלהם. יותר מ-500 מתוך כמעט 3,000 ההרוגים הפלסטינים מאז ספטמבר 2000 היו בני למטה מ-18. עשרים מהם היו צעירים אפילו מאפיק ז"ל.
זהו סיפור האינתיפאדה, עוד מעט ארבע שנים: אין מטרה ואין ניצחון, אין תודעה ויש צריבה, הרבה יותר מדי צריבה. כל צד שקוע בסבלו, כל צד אינו מצליח לעכל את המציאות שבה פעולה יומיומית פשוטה היא סוג של הימור בחיים, וילד שהולך לגן או יוצא לרחוב איננו חוזר. כל צד אטום לכך שאותם דברים ממש מבוצעים על-ידי אנשיו שלו כנגד האויב. אנחנו והם יודעים את העובדות, אבל משמעותן אינה מצליחה לחדור מבעד לכאב.
כל צד רואה את הצד השני כמפלצת חסרת לב, ההורגת ללא אבחנה ורוצה רק לקטול בו ולהשפילו. כל צד מבצע את מהלכיו כחלק ממעגל אין סופי של תגובה ונקמה: הפיגועים האחרונים, אומרים אנשי החמאס, היו נקמה על חיסולם של השייח' יאסין וד"ר רנטיסי, שאותם חיסלה ישראל כתגובה על הפיגועים של החמאס. כבר אתמול בלילה החלה התגובה הישראלית, שאיש – כולל מתכנניה ומבצעיה – אינו צופה שתשנה את המצב. אבל להגיב הרי צריך.
כל צד איננו מקבל ממנהיגיו שמץ של תקווה או חזון. גם הוגיה של תוכנית ההתנתקות אינם רואים בה פתרון של ממש, צעד שישנה את המצב מעיקרו וידליק אלומה של אור בקצה המנהרה. אריאל שרון מוכר לנו את תוכניתו כמשהו שיעלה לפלסטינים ביוקר, הם מצידם מתחרים מי יצבע את נתיב הנסיגה של ישראל ביותר דם.
לא פלא שלאחרונה התלקח כאן ויכוח על ראשיתם של המאורעות, מה ידע ערפאת ומה עשה ומה אמרו אנשי המודיעין: אף אחד כבר לא מתווכח על סופה העתידי של הלחימה. אף אחד איננו צופה סוף כזה ואיננו פועל להשגתו. בתנאים שבהם איש איננו מסוגל להציע עתיד של ממש, לא פלא שיש ויכוח עז על העבר.
צודק מי שאומר שביומיים האחרונים חזינו במקצת ממה שמחכה לנו אחרי יישומה של ההתנתקות. בהיעדר הסדר, בהיעדר פתח של תקווה לפלסטינים ועילה של ממש לכוחות המתונים בתוכם לפעול לסיום האלימות, הקסאמים אכן ירדפו אותנו אל מעבר לגבול הבינלאומי והמנהרות יחצו לא רק את ציר פילדלפי. כל חלומות ההתנתקות וההפרדה, הגדר הגבוהה והגבול החסון שישאירו את האויב בחוץ, מבוססים על משאלת לב יותר מאשר על קריאה נכוחה של המצב.
לרוע המזל, גם מי שמתנגד היום להתנתקות אינו מציג אלטרנטיבה של ממש. מפלגת העבודה תסייע לשרון לבצע אותה, מפני שעבור השמאל הישראלי כל יציאה מהשטחים היא התפתחות חיובית. אבל אין כמעט מי שנושא את החזון האלטרנטיבי של דיבור ומו"מ, הדרך היחידה שיש בה תקווה לסיים את המלחמה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
