הבו לי אקונומיקה ואשתה אותה עד תום
האם העובדה שבמקרה אני בת 15, הופכת את מצבי הרוח שלי פחות מציאותיים מאלו של אדם בגיל 40, למשל?
אף אני, ככל מתבגר טיפוסי, סובלת מבעיה קשה של מצבי רוח משתנים ודיכאונות זמניים חסרי כל פשר. אני יכולה להתעורר בבוקר, כולי אור, אהבה והאש-פאפיז חייכניים, ועוד בדרך לצחצוח השיניים להיתקף דיכאון קיומי, על כל הקריוסים ובקטוסים המסכנים שאני הולכת לחסל טרם זמנם, ולבלות את שארית היום בתהייה מה עלה בגורלם. ככה זה מתבגרים - עדינים ורגישים לזולת.
טוב, אז בדרך כלל הדאגות סובבות יותר סביב: "הוא לא חייך אליי היום, אין טעם לחיי!"; "מאיה ונטלי התעלמו ממני במשך 5 דקות שלמות, האם הן מארגנות עליי חרם קולקטיבי, על אף שעברנו מזמן את כיתה ג'?..."; "חברים שלי לא באמת אוהבים אותי! הם מחייכים אליי, צוחקים איתי ומחבקים אותי רק מרחמים על שאני כזאת...אממ...מעוררת רחמים!"; "הוא לא חייך אליי גם היום, הבו לי בקבוק אקונומיקה ואגמע אותו עד תום!".
אבל עדיין, מתבגרים הם יצור רגיש. ככאלו, הם מצפים לזכות בתמיכה מלאה ותשומת לב 24 שעות ביממה, על כל דיכאון שכזה.
הבעיה היא, שלרוב האנשים קשה להתייחס ברצינות לדיכאונות גיל ההתבגרות. למעשה, לרוב המבוגרים יש נטייה לשייך כל בעיה של מתבגר לגיל ההתבגרות המקולל בכבודו ובעצמו:
זרקו אותך ואתה בדיכאון? גיל ההתבגרות!
אין לך חבר אחד לרפואה בכל בית הספר? גיל ההתבגרות!
אתה לא מצליח להבין את החומר במתמטיקה? גיל ההתבגרות!
תקעת את האצבע הקטנה של הרגל בשולחן? הו, כן! זה שוב גיל ההתבגרות הזה! שרפו, שרפו את המניאק הקטן!
כך, משיחה קצרה עם מבוגר, מתברר למתבגר ממוצע, כי כל בעיה שלו נובעת מאותם הורמונים קטנים ומרושעים המתגוששים במוחו.
אך על אף שזה נשמע הגיוני לחלוטין, האם זו לא בעצם דרך חיננית להתנער מאחריות? האם העובדה שבמקרה אני בת 15, הופכת את מצבי הרוח שלי פחות מציאותיים מאלו של אדם בגיל 40, למשל? מה ההבדל בין אמא שלי, שפורצת בבכי חסר מעצורים ודורשת שאזמין אמבולנס, כי היא חתכה קלות את הזרת, ואני שנכנסת להיסטריה איומה, כי יש לי מחר מבחן בהיסטוריה ולא התחלתי להתכונן? רק אני מתקשה לראות את ההבדל?
אז נכון שקל יותר להפיל הכל על הגיל, להגיד שזה יעבור (עד החתונה?) ולהמשיך הלאה בסדר היום, אבל לא תמיד זה עובר ולא תמיד זה הגיל. וגם אם כן - מה ההבדל?
אני לא אומרת שצריך לארגן מיד סוללת פסיכולוגים ולחתור בכוח אל שורשי הבעיה, אבל לפעמים רק התייחסות רצינית והכרה בעובדה שזו לא התבכיינות סתמית - יכולים לעזור ברמות שאי אפשר לתאר (וסלחו לי על הפלצנות הרגעית, כן?).
ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת להשליך את עצמי מהגג. נפל לי ריס ולא הספקתי להביע משאלה.
עד אז זה יעבור?
צילום: סבסטיאן שיינר
מומלצים
