שינוי-גייט

פרשת פריצקי היא מן המקרים העיתונאים הנדירים, שבהם לא היתה שום דרך לספין מחלץ.

לא היתה כאן ידיעה ראשונית הטעונה הוכחה: מהרגע שאילה חסון-נשר הופיעה על המסך, הכל היה שם, הרבה יותר מעשרה טון של בטון יצוק. זו כנראה הסיבה ששר התשתיות בחר להגיע לאולפן, ולנסות להתחמק בדרך ההתנצלות. גם ההתייצבות החזיתית הזו לא הועילה לו. בוודאי כשהדברים אמורים בשינוי.

 אם טומי לפיד היה נותן לסיפור הזה לעבור או אפילו להתעכב, כל היומרה של מפלגתו לניקיון כפיים, הניצול המוצלח שלה את אווירת ה"מושחתים, נמאסתם" (שבחסותו התקינה כמה תקינות פנימיות לא דמוקרטיות בעליל), כל זה היה נעלם באחת. היה ברור שזה לא יקרה ללפיד, שיש לו חוש ריח מעולה לדברים שכאלה. פריצקי היה גמור עוד לפני שהאייטם נגמר.

שינוי תנסה להציג את הפרשה כמקרה בודד, ותבליט דווקא את המהירות ואת החדות שבהן הוגש לפריצקי החשבון. לפיד יאמר שבש"ס או בעבודה הדברים לא היו מטופלים ככה, אבל גם הוא יודע ששינוי נבחרה לא מתוך תמיכה, אלא כביטוי של זעם. הוא עצמו היה הסמל של הזעם הזה, של הרצון לחבוט באחר – בדיוק כמו שהוא עשה בטלוויזיה.

מעכשיו, למרות העלאתו הזריזה של פריצקי לעולה, שינוי היא באופן רשמי מפלגה ככל המפלגות. יש בה יצרים, חשבונות ובגידות, כמו בכל מקום – רק בפחות מיומנות. פריצקי אינו האיש הראשון שאמר "בוא נתפור לו תיק". הוא הראשון שעשה את זה מול מצלמה. גם זה סוג של מורשת פוליטית. ולפוליטיקה יש עוד מאפיין: כשאנשים נופלים, הם לא עושים את זה לבד.

המצלמה היתה, גם הפעם, של חוקר פרטי, מקצוע שחבריו הפכו לבמאי טלוויזיית הריאליטי של החיים הציבוריים. לא ברור איך ח"כ ועורך דין נכנס לחדר עם אדם כזה ולא מניח שהוא מצולם או מוקלט. ברור שהפוליטיקה עושה משהו לתודעה ויוצרת ערבוב של אגו ושל רציו שגורם גם לאנשים נבונים לעשות שטויות ולחצות את הקווים.

 אחרי ספקטור ופריצקי, אולי יתחיל כל מפגש עם חוקר פרטי בחיפוש גופני אחרי מצלמות. גם זה סוג של מורשת פוליטית. אם תרצו, מדובר בשינוי.