אמיר קוסטריצה נגד הוליווד

"קולנוע צריך להזריק לך כוחות, לרפא, למלא אותך ולא לדכא או להפחיד. את זה החיים עושים ממילא". כך אומר הבמאי (והשחקן, והמוזיקאי) אמיר קוסטריצה, בן 50, המבקר בימים אלה בארץ בפסטיבל הקולנוע בירושלים, בראיון ל-ynet. קוסטריצה, מהבמאים האהובים באירופה ובישראל ("מסע העסקים של אבא", "שעת הצוענים", "חלום אריזונה", "מתחת לפני השטח", "חתול שחור, חתול לבן") מתנגח בראיון עם הוליווד, עם התקשורת, סוגר חשבונות עם הקהל הביתי בסרביה-מונטנגרו ומספר על שורשי היצירה שלו.

פסטיבל הסרטים ה-21 בירושלים נפתח אמש בהקרנת בכורה של סרטו החדש של קוסטריצה "החיים הם נס", העוסק במלחמה בבלקן ובאהבה חוצת גבולות. "הקונפליקטים שאותם מציג הסרט קיימים גם כאן, לכן אין מקום נכון יותר מירושלים להקרין אותו", אומר הבמאי, "אולי הוא יאפשר נשימה, אולי הוא יצליח להחזיר אסתטיקה מסוימת לתוך החיים, את אותה האסתטיקה שנמסה לצערי לתוך סדרות אופרה דרום אמריקניות בטלוויזיה - ולקולנוע שמוכתב על-ידי הוליווד ומטרתו היחידה היא לא להתמודד עם נושאים מעוררי מחלוקת. הקולנוע המסחרי מתחמק מהתמודדות עם שאלות פסיכולוגיות, חברתיות, היסטוריות, פוליטיות וכל מה שעלול לגרום לאנשים לגבש דעה על המקום בו הם חיים ובזה פשעו. העולם האפוקליפטי ומוצף הבעיות בו אנו חיים זקוק לאוטופיה ואותה אני מנסה להביא".

אז תפקיד האמנות הוא לא להעמיד מראה מול פני האדם, אלא לייצר חלומות?

"כיום הכל נעשה פונקציונלי ונטול מוסר. הקולנוע המסחרי מציע פחד או בידור להמונים. האסתטיקה הקולנועית נבלעת והאמנות נחלשת. למרות זאת, אני לא חושב שהאמנות מתה והקולנוע נגמר. תמיד יהיה היוצר החדש שיביא ראייה אנרגטית וחזקה של העולם ויציג אוטופיה חזקה בהרבה מזו שהאמנו בה או השתייכנו אליה. אני מנסה לשמר את האסתטיקה ולא להתחמק מהמשימה לאפשר לאנשים לייצר לעצמם תמונה משלהם על חייהם.

אני שייך לקבוצה מצומצמת של יוצרים שפועלים היום בעולם ונלחמים על זה. הסרטים שמיוצרים היום בהוליווד הם כל-כך נחותים ורחוקים מהמהות שזה מדהים. הקולנוע המסחרי דוחק כל רעיון ראוי. זה כמו שכותבת נעמי קליין בספר No Logo - העולם המסחרי לא רוצה צרכנים חושבים או צרכנים שמעלים שאלות. זו הוליווד. במובנים מסוימים המכניזם של הקולנוע האמריקני זהה למכניזם של הפרופגנדה הקומוניסטית והבולשביקית". 

היכן עושים קולנוע מעניין היום?

"יש יוצרים שעובדים בהוליווד ואינם נסמכים על הרעיונות ההוליוודיים כמו פול תומאס אנדרסון והאחים כהן בסרטים מסוימים שלהם, אבל זה הכוח של הוליווד שמפחיד אותי. כוח זה כוח וכשאתה משתמש בו לרעה, הוא עלול לפעול נגדך. היוצרים שאני הכי מכבד הם עצמאיים כמו פדרו אלמודובר, אקי קאוריסמקי, טקשי קיטנו. קולנוע טוב נולד תמיד מתוך אידאל של היוצר על החיים ולא מתוך צורך להישאר טרנדי. האווירה בהוליווד לא ממלאה אותך ברצון לרדת לעומקה הרעיוני של האנושות, מפחידים אותך ואומרים לך שהקהל לא יבין על מה אתה מדבר. בקולנוע המסחרי הולך וקטן הסיכוי לקבל זווית מעמיקה על החיים".

"הקולנוע גדול מהחיים. זה רעיון שנולד בשנות החמישים המאוחרות עם לוביץ', קפרה, רוברט ווייז ומאוחר יותר קובריק, בעידן שבו הוליווד היתה היצרנית הגדולה של האידיאלים המושלמים. אני לא מאשים או מתקיף, אבל נדמה לי שהמקום שייצר אידיאלים חיוביים מייצר כיום אידיאלים שליליים. אני מאמין שיצירה קולנועית צריכה להיות קשורה לאותו גרעין אידאולוגי שהיה קיים בתקופה הראשונית של הקולנוע וביקש להיות תרפויטי. זו הסיבה שאני אוהב לראות את הקהל יוצא מהסרטים ומהקונצרטים שלי ושל הלהקה מחויך. אמנות צריכה לחזק ולתת כוח לא להחליש, להפחיד או לדכא".

הצורך באוטופיה נובע מאופטימיות או מפסימיות?

"מסקפטיות. אני מאוד אופטימי. החיים הם שמניעים אותי, גם אם יש הרבה מאוד אספקטים מצערים בחיים. כשאני מעצב את הארכיטקטורה של הסרט הרעיון שעומד לנגד עיני הוא לעזור לאנשים, לשמח אותם. עם זאת אני מאוד אוהב את למשל הפילם-נואר האמריקני של רוברט ווייז שהצליח בתוך האפלה להציע את התקווה כמרכז אסתטי כמעט דתי וזה מה שאני עושה בעשר השנים האחרונות – אני תמיד משאיר אור קטן בחלון ואפילו יותר מזה. אחרי שסיימתי את 'מתחת לפני השטח' אמרתי לעצמי זהו, אסור לך ללכת עמוק יותר אל תוך החרא, עכשיו תחזור לחיים. עשיתי את 'חתול לבן, חתול שחור' שהחל תקופה חדשה של פיתוח סרטים תרפויטים. השתמשתי בסביבה של הצוענים מפני שחשבתי שבעזרתם, יותר מאשר עם אומות סטטיות, ניתן יהיה להדליק את האור ולא להיכנע לייאוש"

"בסרביה-מונטנגרו טוענים שאני מציג את הסרבים כצוענים, למרות שרק שניים מתוך הסרטים שלי הם על צוענים. כל הסרטים שעשיתי, בתקופה הקומוניסטית ואחריה, יצאו להקרנות מסחריות קודם מחוץ לסרביה-מונטנגרו ורק אחר כך הופצו שם. תמיד ליוותה אותי התחושה שבשביל להצליח בבית אני זקוק לחותמת הטיב מבחוץ. עובדה שאחרי שהסרטים שלי זכו להצלחה ולפרסים של פסטיבלי הקולנוע המובילים בעולם הם התקבלו גם בסרביה.

אני חושב שקשה לאנשים להתמודד עם הצלחה. יש אמרה בסרביה שאומרת 'נסלח לך על הכל אבל לא על הצלחה'. בכלל אני חושב שאנשים כושלים להכיר או להוקיר יוצרים מקומיים, זה לא רק בסרביה אלא בכלל. קחי את פליני, האיש הזה היה לקולנוע כמו בוטיצ'לי לציור, אחד היוצרים המשפיעים בעולם ולמרות זאת ברימיני, עירו, אין כמעט זכר לאיש. זה מדהים השכחה הזו. אם זה היה תלוי בי הייתי בונה לו את מונומנט ההנצחה הגדול בעולם. אגב, זה לא רק לגבי הסרטים שלי - גם בקונצרטים של הלהקה שלי קשה מאוד לקהל הסרבי לקבל אותנו. אני זוכר הופעה שבה זרקו עלינו בקבוקי זכוכית. אני לא מבין את זה, הופענו בהמון מקומות והקהל קיבל אותנו נפלא".

בסרט החדש אתה מעביר ביקורת מאוד קשה על התקשורת והאופן הכירורגי שבה היא מסקרת טרגדיות. מה מפריע לך?

בכל הסרטים שלך אתה משתף חיות וגם בסרט הזה מככבת אתון.

"אני קשור לחיות כמו לחלק המשכי מהגוף שלי. לא כסמל של הגבר המערבי המתבודד שמחזיק כלב כי הוא איבד את אמונתו באנושות. בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, חלק בלתי נפרד מהסביבה הרגשית שלי. אני מאמין שבעלי חיים יכולים לשחק ממש כמו שבני אדם יכולים לשחק וזו הסיבה שהם תמיד בסרטים".

תגיע גם לנגן בשבילנו?

"לא רוצים שתשתגעו או שתגיעו לבית חולים פסיכיאטרי. ברצינות, סביר להניח שנגיע, אם יזמינו אותנו נגיע. היו מגעים בעבר אבל איכשהו זה לא הסתדר, אבל אני משוכנע שזה יקרה. יש לנו חמישה קונצרטים בליון בחודש יולי ואז יש לנו הפסקה ובחודש אוגוסט ככל הנראה ננגן במשחקים האולימפיים באתונה. הלהקה מאוד מצליחה, עשינו עד היום 400 קונצרטים בכל העולם. אני חושב שכמו עם הקולנוע שלי היא לא מציעה מוזיקת MTV אלא מציעה מוזיקה פופולרית אלטרנטיבית אליטיסטית. המוזיקה שאנחנו מנגנים משלבת פאנק ומוזיקת חתונות יהודית. אני חושב שלמופעים שלנו יש את אותו האפקט שאני מנסה להשיג בקולנוע שאני עושה וזה שאנשים יוצאים מהם שמחים".