סדר היום שלנו
אני כופר לחלוטין באמירה שהציבור הדתי שקוע בהתנחלות על חשבון סדר היום החברתי
שריך סוררים וחברי גנבים, כלו אוהב שוחד ורודף שלמנים,
יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם"
(ישעיה א,יז-כג; מן ההפטרה)
הקריאה ל"סדר יום חברתי" עולה באחרונה רבות על שולחן הציונות הדתית. חס לי מלערער ומלהרהר אחר חשיבות העיסוק האינטנסיבי בנושא. אף-על-פי-כן, ארשה לעצמי למתוח ביקורת כלפי כמה נימות צורמות.
שלוש "קריאות חברתיות" יוצאות מהמחנה הדתי. הראשונה - מדוע הציבור הדתי אינו מקדיש תשומת לב לצדק חברתי, לזכויות אדם, לנכים, למקבלי קצבאות וכדומה? השנייה - מדוע רבנים אינם יוצאים להפגנות רבתי-עם, ואינם יוזמים עצומות על דמעות המובטלים ותחתית העשירונים? ושלישית - מדוע לא נשמעת "דעת תורה" ולא נפסקים פסקי הלכה בסוגיות אלו? מהם קווי היסוד למדינת רווחה יהודית?
סדר עדיפויות - סיסמה גסה
צד השווה לכל השאלות הללו הוא הסיומת המלווה אותן לעתים (ויודגש: לא תמיד, ולא אצל כל בעלי הקריאה): "אבל על נתחי ארץ ישראל אתם יודעים להיאבק"! בצירוף סיסמת המחץ: "סדר עדיפויות"!
לדידי, "סדר עדיפויות ערכי" היא סיסמה גסה משהו, שלעתים רבות מיועדת להנמיך את הערך הראשון, ולאו דווקא לרומם את השני. זה פשרם, למשל, של מאבקי העבר סביב עדיפות קיבוצים או עיירות פיתוח, משאבים להתנחלויות או לנגב ולגליל.
לא מזמן עלתה לכותרות עמותת "ציונות דתית ריאלית", ובפיה בשורה: סדר יום חברתי. כולה באה לעולם לנגח את העוסקים בסדר יום לאומי. חברי עמותה זו יושבים בערי דן, ולא שמענו על שום תרומה משלהם לסדר היום החברתי.
בערכי חינוך ומשימות לאומיות אין מדרגות הדוחות זו את זו. מה דעתכם למשל שנעדיף סדר יום אקולוגי על פני סדר יום חברתי? שהרי היקום כולו עדיף על-פני חברה מצומצמת כשלנו. כשרבנים ירבו לעסוק במצוקה חברתית יקום המתריס וישאל: מדוע לא בתאונות דרכים? אני מציע למשל שמחנכים יפסיקו להקדיש זמן רב מדי ללוחמה באלימות ובסמים, ויעדיפו חינוך לערכי דמוקרטיה וזכויות אדם. על כגון זה כבר המליצו דרשנים את ההלכה: "מקום יש בראש להניח בו שני תפילין" (ערובין צה,ב). והרעיון ברור: הראש מסוגל להכיל יותר מערך בודד.
נביאי זעם יודעי דעת עליון
ביותר מחבב אני (בלשון סגי-נהור) את המטיפים בשער המכריזים: איננו ראויים לארץ ישראל, שהרי טרם הקמנו חברה צודקת. הללו מתעטפים באצטלת ירמיהו נביא החורבן, ומצטטים את פסוקי ישעיהו בהפטרתנו, שצוטטו בראש המאמר. מאמר באינטרנט שסיקר אירוע נכבד שאורגן בי"ז בתמוז על-ידי עמותת "במעגלי צדק" (הראויה לכל שבח). האירוע נערך בירושלים והוקדש לצדק החברתי, ודובריו היו מרבני הציונות הדתית. המאמר הוכתר בהכרזה: "הרב (ד"ר...): רק חברה שתדאג ליתום ולאלמנה תוכל לדרוש בעלות על הארץ". יתכן שאת הכותרת נתנה המערכת, אך התוכן, והשקפת הדובר, תואמים לה.
ר"מ (רב-מחנך) נכבד באחת מישיבות ההסדר המובילות תהה: "האם לא ניתן לשמוע את קולו של יחזקאל מהדהד גם בדורנו... האם באמת אין קשר בין תופעות אלו (של רשע ופשע ברחובותינו. י.ר) לבין אחיזתנו בארץ?" תגובתי לרבנים חברתיים אלה: מי שמכם ליודעי דעת עליון? חשוב להטיף מוסר, אך מנהיג בישראל מאופיין בלימוד סניגוריה גם על עם חוטא (כמשה בשעתו), ולא בכישוריו לקטרג.
הלקאה עצמית
והפתעה בפי. אין כמו ציבור זה (והחרדי) המקדיש משאבים, אכפתיות והתנדבות לארגוני צדקה וחסד, עזרה לדל ומעוז לאביון. מאות עמותות רווחה והתנדבות פועלות בקרבנו, ובפיזור גיאוגרפי ברחבי ישראל השנייה והשלישית, כולל בהתנחלויות, המאוכלסות במספר מרשים של מוסדות חינוך לתלמידים עם בעיות ובמפעלי קליטת עלייה. גם רבני ישראל שקועים אישית בסדר יום חברתי. בדקו ומצאו כי כל רב בית כנסת ושכונה, ישוב ועיירה, עוסק יומם וליל בעבודה סוציאלית נטו, אישית וקבוצתית, יוזמתית והיענותית.
גם בהיבט הממלכתי והציבורי רבני ישראל עוסקים בתחום זה, בכתיבה מחקרית ופובליציסטית, בכנסים (כנס רבני צוהר השבוע מוקדש לחברה וכלכלה) ובדיאלוגים רבים. לצערנו סוגיות אלו אינן תופסות כותרות משום שאין בהן מסרים צעקניים. הוסיפו לכך את העובדה שאין מסכת הלכתית סדורה בשאלות כמו האם צודק שר האוצר במדיניותו הכלכלית או שמא מזכ"ל ההסתדרות, או האם הפרטת הנמלים עדיפה על פני הלאמתם.
אני כופר לחלוטין באמירה שהציבור הדתי שקוע בהתנחלות על חשבון סדר היום החברתי.
הרב ישראל רוזן, מהנדס, מייסד וראש מכון צומת; ייסד את מינהל הגיור ברבנות הראשית, ומכהן כדיין גיור
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
