במלחמת יום הכיפורים לחם אפי איתם, אז סמ"פ בגולני, בגבורה נגד הסורים ברמת הגולן. זה היה לפני שהחל לחשוב על עצמו במונחים של המנהיג האמוני, שעם ישראל מחכה לו שיוציא אותו מחושך החילוניות ומאובדן הדרך אל האור.
מנהיגות, לימד ודאי איתם את פקודיו, מתחילה בדוגמה אישית. אבל דוגמה אישית, כנראה, לא מעבירים בירושה.
הסיפור על מאמציו של איתם להעביר את בנו משירות בעזה ליחידת
האלפיניסטים הוא סיפור של חוסר בושה מהמעלה הראשונה. הוא רק מעיד עד כמה חושב
איתם שהשירות בעזה הוא אכן מסוכן – הוא מצדיק התערבות גסה וניצול קשרים, מהסוג שכל מפקד בצה"ל מתעב שמישהו עושה לו. ההכחשה המתגלגלת של איתם עצמו, מ"לא היה ולא נברא" דרך "הבן שלי פנה לבד" ועד "השמאל עשה לי את זה" ו"מדובר בשידרוג ולא בשיחרור", היא קיצור תולדות גילגול העיניים וההצדקה העצמית. היא רק מעידה עד כמה הוא יודע שהמעשה מביש.
יחידת האלפיניסטים היא אכן יחידה מעולה, שלוחמיה מובחרים. אבל לא זו הסיבה שהיא כה פופולארית, בוודאי בשנים האחרונות: מי לא מעדיף מילואים בשלג, כולל סקי, על-פני רעידה מפחד בעזה. במעשהו מטיל איתם כתם לא רק בעצמו, כמי שמטיף לאחרים לעמוד בשער ומרחיק את בנו שלו מן הסכנה, אלא אפילו בבן, שלא מנע מאביו להציג אותו כרך-לבב.
מרחק גדול עברנו מאפי פיין, הסגן שלחם בטנקים בשערי נפח, ועד אפי איתם, עד לפני כמה שבועות שר, שלוחץ על הצבא להעביר את בנו לחרמון. מרחק גדול בהרבה מזה שבין נפח לחרמון, גדול כמרחק שבין האמונה של פעם ל"אמוני" של היום. עם מנהיגים-בעיני-בעצמם כמו איתם, לא פלא שחסן נסראללה מזלזל בישראל: הוא, המנהיג האמוני של החיזבאללה, שלח את בנו מול פני המלחמה וקיבל אותו בחזרה בארון מתים.
