ערי מסכנות
על תושבי עיירות הפיתוח להתנער מהרחמים העצמיים, להפסיק להצביע ליכוד ולייצר אלטרנטיבה כלכלית
אל חוסר הוודאות הכלכלית המאפיינת את שגרת חייהם של תושבי שדרות הצטרף בשנים האחרונות חוסר ודאות ביטחוני, שהביא לפתח העיר עיתונאים ופוליטיקאים. עם זאת לא נשמעו הצעות אמיתיות לפתרון הבעיות. נדמה כי השיח הפוליטקלי-קורקט שהשתרש בחברה הישראלית בכלל ובמקרה של עיירות הפיתוח בפרט אינו מאפשר להצביע על הבעיות המהותיות של עיירות הפיתוח ומכאן גם לא על הדרכים לפתרונן.
אחראים לגורלם
לפני כמאה שנים הגיעו ראשוני המתיישבים לעמק הירדן. היו אלה צעירים חדורי אידיאולוגיה, שבחרו להתיישב בחבל ארץ שומם בפריפריה של האימפריה העות'מאנית, רווי מחלות ועם אקלים קיצוני. המחיר ששילמו המתיישבים על רצונם להיאחז בקרקע היה גבוה: המשוטט בבית הקברות המיתולוגי של כנרת ימצא שמות של חלוצים רבים שסיימו את חייהם בדרך לא טבעית. ועם כל זאת לא הצליח מפעל ההתיישבות ההרואי בעמק להפוך למודל לחיקוי.
נראה כי בודדים מאזרחי המדינה – ובוודאי מאלה הנוסעים למנגל העונתי על שפת הכנרת – מודעים לקשיים שליוו את המתיישבים הראשונים. המתבונן הבלתי משכיל על עמק הירדן מצומת אלומות עלול לחשוב כי כך נראה עמק הירדן מאז ומעולם. ירוק, פורח ומשגשג, לצד "כנרת הזוהרת בטורקיז".
ואולם סיפור הצלחתו של עמק הירדן נעוץ בראש ובראשונה בסוג האנשים שהגיעו לשם. בניגוד לתושבי עיירות הפיתוח, החלוצים מעולם לא חשבו שהיישוב, ואחר-כך מדינת ישראל, צריך לספק להם פרנסה ולתמוך בהם. הם פשוט יצרו לעצם מקורות קיום יש מאין. לעתים הצליחו יותר ולעתים פחות, אבל מעולם לא חשבו שמישהו צריך לדאוג להם ולספק את צורכיהם.
אין ספק שלוּ היו מתיישבי העמק מגיעים לפני מאה שנים לדרום ארץ ישראל, ותושבי עיירות הפיתוח היו מתיישבים בשנות החמישים בעמק הירדן, היה דרום הארץ כיום אזור פורח ומשגשג ועמק הירדן מדבר צחיח שבלבו אגם. כאן נעוץ ההבדל בין חלוצי העלייה השנייה לבין תושביהן הוותיקים של עיירות הפיתוח. החלוצים באו מתוך אידיאולוגיה ציונית והכרה לאומית בעוד שרוב תושבי עיירות הפיתוח היו חסרי כל תודעה ציונית. המוטיבציה והחזון שאפיינו את ראשית ההתיישבות התחלפו במרירות ובכעס כלפי מפלגת השלטון, שכביכול "דפקה" אותם.
הסבר היסטורי מתומצת זה הוא ככל הנראה הסיבה העיקרית למצבן הרעוע של עיירות הפיתוח כיום. עם זאת, באמצעות הרוח החלוצית שנשבה ביישוב לפני כמאה שנים, לא מאוחר לשנות מציאות זו. על תושבי עיירות הפיתוח להניח שבעתיד הקרוב והרחוק המדינה תשקיע בהם את המינימום הדרוש בלבד, ולכן הם היחידים שיכולים לדאוג לעצמם ולהוציא את העגלה המקרטעת - ששמה עיר פיתוח - מהבוץ שבו הם שקועים חמישים שנה.
דימויים שליליים
על תושבי עיירות הפיתוח – בצפון ובדרום - לעשות שלושה דברים מידיים לשינוי מצבם. בשלב הראשון לחדול מההתבכיינות הבלתי פוסקת. הקסאמים שנופלים על שדרות מדי יום הם כאין וכאפס מול המתאבדים שהתפוצצו באוטובוסים ובמסעדות הומות אדם בתל-אביב, בחיפה ובירושלים. בימים אלה כל הארץ חזית, גם שדרות.
בשלב הבא צריך להדיח מתפקידם את כל ראשי העיריות התומכים במפלגת השלטון ורואים בליכוד "בית". קבוצת ראשי ערים זו פגעה בעיירות הפיתוח יותר מכל קבוצה אחרת. בפוליטיקה אין נאמנות עיוורת ומי שלא משרת את האינטרסים דינו להיעלם מהמפה הפוליטית באמצעות הבוחרים. על ראש עיריית שדרות לפנות את כסאו ולו רק משום שהעדיף – בשל נאמנות פוליטית – את שרת החינוך לימור לבנת על-פני יוסי שריד, שהיה עבור שדרות ועיירות פיתוח אחרות שר חינוך טוב הרבה יותר.
לבסוף, בשלב השלישי, על תושבי עיירות הפיתוח לעבור לפעילות במישור הארצי. ביחד עם מעמד הביניים הנמוך הם ישאפו למינויו של עמיר פרץ לשר אוצר, ולמינויה של ח"כ-לשעבר תמר גוז'נסקי לשרת העבודה והרווחה.
הציבור קשה היום צריך להתנתק מהדימויים השליליים שממשלות הימין ניסו להדביק לשמאל החברתי. כפי שהחלוצים יצרו מערכת מפלגתית ששירתה את האינטרסים שלהם שנים רבות, כך על תושבי עיירות הפיתוח ליצור חלופה שלטונית ל"קפיטליזם החייתי" מבית מדרשם של שר האוצר נתניהו ושר המשפטים לפיד.
כל עוד יסרבו תושבי עיירות הפיתוח להתנער מהרחמים העצמיים, ימשיכו להצביע ליכוד ולא ייצרו אלטרנטיבה כלכלית חדשה פרגמטית נטולת דימויים, מצבם ימשיך להיות רע ועגום אף יותר.
ד"ר גור אלרואי, מרצה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
