לונה פארק בגיהנום

א'

במסגרת עבודתי החדשה כעיתונאית חוקרת, שלחו אותי הבוסים הגדולים ב-ynet לתור את ניו יורק סיטי, על מנת לדווח בלייב על החיים בעיר הגדולה פוסט קרי ברדשואו.

 
טוב, אז אומנם זה לא היה ממש ככה, אבל אין ספק שזו דרך מרשימה הרבה יותר לתאר את עריקתי הפתאומית לכיוון מחוזות בוהקים יותר.

למעשה, ברגע שגיליתי כי הפסדתי הפסד צורב במיוחד בתחרות ה"כתב נולד" ושחלומי לחרוש את אירופה בסיבובי הופעות ככתבת מוזיקה של ה"רולינג סטוון" לא יתגשם לעולם, בריחה קלה להתרעננות נראתה כפיתרון מזמין ביותר.

 
על כן ארזתי פקלאותיי במרץ והחלטתי לעזוב את הארץ המקוללת ומוכת הניצנים הזו, בה כל שלטי הרחוב זועקים אליי: "ברי סחרוף ב-8 לאוגוסט! ברי סחרוף ב-8 לאוגוסט! אנה לא! אנה לא!".

ה-8.8, הא? הדמיון ל-666 לא יכול להיות מקרי... האם ברי סחרוף הוא השטן?

אוחזת בתובנות חדשות על עולם המוזיקה הישראלי ומזוודה גדושה בשלל דברים שוודאי לא אצטרך לעולם, עליתי על המטוס הראשון לניו יורק, משאירה מאחוריי חברים וקרובי משפחה נדהמים וכפר מוזיקה שלם שצופה בי בעיניים כלות ומתחנן שאשוב.

 
לא הפעם ברי, לא הפעם. נתראה בגיהנום.

ב'

 
לאחר שעברנו בהצלחה את הבדיקות הבטחוניות הקפדניות בכניסה לארה"ב, שנדמות כמשחק תפקידים משעשע של: "לו הייתי רוצח סדרתי", וכוללות בדיקת טביעות אצבעות וצילום תמונת פוטו רצח קטנה, בה עליך לגייס את המבט הכי פחות בין-לאדני שלך - יצאנו סוף סוף אל העיר הגדולה.

ניו יורק מקום מוזר, בזה אין כל ספק. רחובות ענק לוהטים מחום ומוצפים גורדי שחקים נוצצים ועצומים בגודלם, עשרות מוניות צהובות, שבדיוק כשאתה באמת צריך אותן מעמידות פני עסוקות ונוסעות משם במהרה, כשהן שורקות בהיסח הדעת ולא מעיפות לך מבט בעיניים, דוכני נקניקיות נוטפי חרדל שמנוני בכל פינת רחוב, חנויות מזכרות שהחליטו שנישת ה-I Love NY המסורתית קטנה עליהן והפכו לכלבו לטי שירטים במחיר מופקע, ועשרות אלפי סנאים קטנים וחרדים בשטריימלים שמתרוצצים לך בין הרגליים.

 
כבשן ענקי ונוצץ שמריח תמידית מבשר. לונה פארק נהדר בגיהנום.

"Love God!", כיבדה את פנינו חבורת אפרו-אמריקנים אגרסיביים למראה, שסברתי שהחיוך המטורף על פניהם מעיד על כך שהם מאושרים לקבל אותנו אל עירם. "Harry Potter is not your God", המשיך אחד מהם להסביר לנו באקסטזה יוצאת דופן, כשהוא מטיל זרועותיו השמימה ומביט בעינינו במבט משכנע מורחב אישונים.

 
"זהו!", דיווחתי לאבא, מביטה בחברי החדש מהופנטת, "השתכנעתי! ילד מצולק עם משקפי ג'ון לנון לא יכול להיות האלוהים שלי! איך יכולתי להאמין כך עד היום?!".

 
אבא משך אותי משם בתגובה, בעוד ידידי שחום העור ממשיך להסביר לי בזעקות על מעלליו של ג'יזוס קרייסט יקיר נפשו.

"אני איתך, בראד'ר!", סימנתי לו בעיניי בעודי מתרחקת לעבר האופק, "סינג הללויה".

המשך הצעידה הבהיר לנו שכל רחוב צופן בחובו בראד'ר חדש, שחש צורך עז לספר לנו על אותו יהודי פוחז ארוך שיער, ושלא מדובר באיזו קבלת פנים ספונטנית שארגנו במיוחד לכבודנו.

 
"ויוה לה הארי פוטר", הכרזתי בשברון לב, ובוודאי גם הייתי פורצת בבכי, אלמלא באותו רגע הודיע לי אבא, שהגיע הזמן לממש את מטרת נסיעתנו ולפרוש לשופינג.

חיש קל התעודדתי וזנחתי את אחיי החדשים והבוגדניים - הרי אין כמו מסע קניות סוער, כדי להתגבר על העובדה שגירסת הלייב של תכניות הדת בערוץ "סטארוורלד" אינה מיועדת אישית אלייך.

 
ראו, רגע אני אנה הקטנה בחולצת פו הדוב, וברגע הבא אני קרי ברדשואו, בשמלת טוטו ורודה ונעלי מנולו בלניק. "ישו איז נוט יור גאד",  הסברתי לכושים החביבים, "זו בכלל קרי".

ג'

 
"ברכבת התחתית אסור ליצור קשר עין עם אנשים", הסביר לי אבא, כשניסיתי להתיידד עם שודד הים השמן עטור הבנדנה והמוקסינים שישב לצידנו ומילמל קללות מתחת לשפמו הסבוך.

 
"אבל זה בסדר, הוא רק פיראט...", ניסיתי להרגיע אותו, בדיוק כשמושא העניין היחידי שלי החליט לרדת מהרכבת ולהשיק איזה בקבוק רום עם חבריו לספינה.

 
את שאר הנסיעה נאלצתי לבלות באי יצירת קשר עין עם שאר המסוממים והשיכורים שישבו לצדי וביקשו בנימוס מהפוסטרים שעל הקירות שיפסיקו להעיר להם הערות חודרניות.

השתדלתי להתרחק גם מהאישה הנוירוטית, שהקימה פיקניק קטן באמצע הרכבת והחלה מורחת סנדוויצ'ים בהיסטריה לעשרות הילדים שהשתרכו אחריה בחשש, מפחד שתתבלבל ותדחוף גם לי פרוסה עם שוקולד לפה.

אני אומנם יצאתי מזה בשלום, אך נראה שכמה מקשישי העיר לא יחזרו לעצמם לעולם.

ברגע שיצאנו מלהבות האש השורפות של הסאבוויי לאוויר הפתוח דמוי הסאונה של רחובות ניו יורק, נפתחו שערי שמיים וגשם זלעפות החל יורד עלינו ממעל.

 
אחח, כמה בוגדנית הקרי הזו... אם מיסטר ביג יכול להיות ציוני טוב ולפרסם דאודורנטים תוצרת ארץ הקודש, היא לא יכולה לעשות למאמיניה ג'סטה קטנה ולשמור על מזג אוויר סביר?

 
פתחנו המטריות שהכנו מראש בחוסר ברירה והחלנו שוחים לעבר חנות הבגדים הקרובה.

"קרי הייתה מתפלצת!", חייכתי לעצמי כשסחטנו בגדינו בכניסה לחנות הפריקים האולטימטיבית הגדולה באיזור. המוכרים, עטויי הסחבות השחורות ולוק ההירואין שיק האטרקטיבי, קיבלו את פנינו באנחה כבדה ומבט קשוח להפליא, מסתובבים הלוך ושוב ברחבי החנות, על מנת שלא יהיה אחד שלא יוכל לראות כמה אפלים ומפחידים הם בבגדיהם השחורים ותוספות השיער האה-לה כריסטינה אגילרה שלהם.

 
"הממממ... הממממ", הם המהמו בקול מעושן, מסווים את העובדה שהם לא ממש יכולים להוציא הברה אנושית עם עומס הפירסינגים על הסנטר, השפה, הלשון, הלחי והאונה השמאלית.

מתברר שקצוות ורודים בשיער ומכנסיים ירוקים זוהרים, הם לא בדיוק ההצהרה האופנתית המקובלת במקום בו עלול להתרחש בכל רגע איחוד ספונטני של הקאסט המלא של "מופע הקולנוע של רוקי", כך שלא נותרה לי ברירה אלא לברוח משם כלעומת שבאתי, לפני שיעלו עליי בפוגו עצבני.

 
אומנם נעלי העקב הורדרדות של קרי לא ממש קולעות לטעמי, אבל גם חברתם של זומבים חיוורים עטויי חולצות "אוונסנס" ומעולפים ממנת יתר של עיפרון שחור, אינה מושכת אותי במיוחד.

 
"האם לעולם לא אמצא את מקומי בעיר הזאת?", נאנחתי ביציאה מהחנות ושבתי לדדות בגשם, נעימת כינורות עגמומית נשמעת מרחוק, רגע לפני שבעליה הולך לאסוף כסף מהעוברים ושבים בעבור נגינתו.

ד'

מצאתי את מקומי! מצאתי את מקומי! מי היה מאמין?

הייתי צריכה לטוס 12 שעות לקצה השני של העולם, רק כדי לגלות שהאוצר האמיתי נמצא ממש כאן ליד הבית. כמה פאולו קואלו מצדי. אין ספק שחווית האלוהות השמימית האמיתית טמונה בהשתרעות בכורסאות החמימות של בית הקפה השכונתי וצפייה בשעות החולפות להן לאיטן, כשכל שעלייך לעשות הוא להזיז אצבעותיך מדי פעם, על מנת להדק את אחיזתך בפרפוצ'ינו קרמל הקריר.

כן, כך ביליתי לי את שאר החופשה - חוסר מעש משכר ופרפוצ'ינו. האם לא על שניים אלו עומד העולם?

לצורך פעילות גופנית נדרשת קפצתי מדי פעם לחנות הדיסקים האלטרנטיביים הסמוכה, אך ורק כדי לכווץ מצחי בעניין ולזרוק הערות מלומדות על להקות אלמוניות במבט אינטלקטואלי ומבטא רעוע ביותר.

 
את התדמית האינטיליגנטית שדבקה בי הקפדתי להעצים עם פתיחת המחשב הנישא בבתי קפה והקלדת אותיות רנדומליות במבט אפוף חשיבות עצמית של עיתונאית מתחילה, או לחילופין, משחקי סוליטר סוערים אל תוך הלילה.

 
וכך, בין ראפרים זועמים במיטב אופנת הסקייט העכשווית, אנשי עסקים לחוצים ומחוסרי שעות שינה, בחורים עטויי דבר מלבד כובע רחב שוליים ונעלי בוקרים שפורטים עלי גיטר בכיכרות הומות אדם, קבצנים המתחננים לתרומה בעודם חובקים את הבובה המתנפחת זהובת השיער שלהם, קשישים עירומים עם כוס נודלס ישובים על ספסל לצד שיניהם התותבות, ושלל ישראלים ששואלים זה את זה בהתרגשות אם הם מכירים את שולה מכפר סבא - למדתי לקרוע את העיר בדרכי הישנונית. איך אומרים אצלנו בקווינס? Harry Potter is not your God. Starbucks is