"היית פה כבר פעם?"

"תביני, אנה", הסביר לי הבוס (הבטחתי לעצמי שלא אזכיר שוב את צירוף ההברות שיוצר את שמו של האדם הנ"ל, שמא שוב יכתבו בתגובות שכל הקטעים שלי עוסקים רק בו) בכובד ראש, "כשאת יוצאת ועושה דברים עם החיים שלך, הקטעים יוצאים הרבה יותר מעניינים, מאשר כשאת רק יושבת בבית ומביאה קטעים מתוכך".

 
מובן לחלוטין. קטעים שנכתבו בדם לבי השותת משעשעים הרבה פחות מקטעים בהם אני מתארת את השפלותיי הפומביות. אני יכולה לראות לאן אתה חותר.

 
"אני מבינה", הודיתי בתבוסה, "אז מה אתה רוצה שאני אעשה?".

 
"צאי למקומות שאת יוצאת אליהם בדרך כלל!", הוא הסביר בקול מחוייך.

 
"שירותים?", תהיתי, וכך פצחנו בדיאלוג מרנין, בו הובהר לכל הצדדים המעורבים שכל קשר ביני לבין החיים המתחוללים להם מחוץ למעוני הדל מקרי בהחלט.

 
"אז תכתבי כבר על טלוויזיה וזהו!", הוא ניתק את הטלפון במרמור, משאיר אותי טובעת בשלולית של דמעות ורחמים עצמיים.

דקות של ישיבה מול המחשב בניסיון לסחוט מעצמי קטע ארוך ומשעשע על "פסוקו של יום" עלו בתוהו והחלטתי ביני לבין עצמי שאין ברירה אלא לנסות לשים קץ לעצלות המהנה והמשכרת בה מתנהלים חיי, ולעשות עם עצמי משהו.

אבל מה?... לעזאזל, במצבי אני מוכנה לעשות הכל!

סמן אותה

"היית פה כבר פעם?", שאל אותי פריק עטוי שחורים בכניסה לבית הקולנוע.

"אני לובשת ורוד", עניתי ביאוש מהול בפחד קיומי, "מה אתה חושב?...".

 
"וירג'ין", הוא גיחך לעבר הבחור שנמרח על הגדר לידו, ממולל בידיו את קצות שמלתו הפרחונית חושפת החזה השעיר. "סמן אותה!", הוא ציווה ברשמיות, עיניו מרוחות העיפרון השחור, רושפות אש וגיצים.

 
לרגע נדמה שראיתי ברק בודד חותך את השמיים בקול שאון של רעם מהדהד.

"לא, זה בסדר!", חמקתי משם בבהלה, נמלטת מסימון האות "V", מטילת הקלון על מצחי.

 
האם אין מקום טוב יותר מהקרנה של "מופע הקולנוע של רוקי", כדי לחגוג בו את יום שישי ה-13? מובן שיש. אבל משום מה לא חשבתי על זה קודם. הרי כשרון הציעה לי לבוא איתה, רק כמה שעות לפני, זה נראה הגיוני לחלוטין - משעמם לך ואת צריכה לכתוב טור? קפצי לכינוס הפריקים האפלים הקרוב לביתך וצאי בשלל רב של אנקדוטות משעשעות!

רוצה להיות הוירג'ין שלי?

"אנחנו ממש צריכים להיכנס לשם?...", שאלתי בחשש את רון, יעל, אליאור ועומר, כשעמדנו בכניסה לקולנוע כוכב ברמת השרון, מפלסים את דרכינו בין מאות לובשי הספק-בגדים תחתונים-ספק-רשתות דיג דקורטיביות.

 
"מאוד כדאי שניכנס!" הכריז אליאור בעצבנות, תוקע מבטים ערסיים מחוממים בחיוורי הפנים מבוקעי הוורידים, שהתחככו בו, "לא סתם שילמתי 40 שקל!". 

בהחלט לא סתם. 40 שקל הם סכום סמלי ומשתלם ביותר בעבור צפייה בפריק-שואו המטורף שהיה עתיד להתחולל מול עינינו המשתאות. היי, יש אפילו פופקורן!

"רוצה להיות הוירג'ין שלי?"

בחורה שמנמנה בחצאית קצרה התיישבה על הגדר החיצונית ליד עומר, שהיה עסוק בבהייה בעיניים דומעות בשלל הבחורים הקשוחים עטויי חולצות הלהקות שמבזים את רוח המטאל שלו.

"מה? אממ...מה?" הוא התקשה לעמוד בקצב.
"

הו-י-ר-ג'-י-ן שלי" היא הסבירה בחיוך, כאילו אם תבטא כל הברה בנפרד המשפט יפסיק להישמע כהצעה מגונה ביזארית במיוחד.

"מה זאת אומרת?" תהינו, רק כדי לקבל הסבר ארוך ומפורט, ממנו יצאנו עם המסקנה הברורה להפליא, על פיה ברגע שאתה מאומץ ע"י חובב רוקי ותיק, אף חובב רוקי ותיק אחר לא יכול לאמץ אותך במקומו. הגיוני.

אך מה עושים עם אותו וירג'ין מאומץ? לישו הפתרונים.

 
שקלנו לשאול אותו, שכן הוא בדיוק עבר שם עם הצלב והדם קומפלט, אבל הוא התרחק מאיתנו בצליעה, אוחז כוסית לבושה דבר מלבד קולר ניטים תחת אחת מזרועותיו הקדושות.

הנה קספר!

"אנה, את נכנסת!", דחקה בי רון, כשכשלתי בביצוע ניסיון התחמקות גאוני, שכלל הורדת כל פרטי לבושי והיבלעות בהמון הנודיסטי.

"תראי, אליאור ועומר יגנו עלינו! הם קשוחים!", היא הצביעה בחיוך לעבר החלל הריק, בו עמדו לפני אך מספר דקות שני הבחורים החסונים, שהתחבאו זה עתה בפחד בשיחים, מתחננים שנותיר אותם שם להשלים שעות שינה.

 
"40 שקל! 40 שקל!", נופפה יעל בסכום האסטרונומי שהם מבזבזים כעת, ושניהם התייצבו לידה תוך אנחות מרמור כבדות.

"תאמינו לנו שיהיה כיף!", ניסינו לשכנע אותם ואת עצמנו, "תראו, הנה קספר!".

בחור בברדס לבן סטייל הקו-קלאנקס-קלאן הסתובב הלוך ושוב באולם הקולנוע, והציע לעוברים ושבים: "רוקיט! רוקיט! הערכה המלאה ברק 10 שקלים לוותיקים ו-15 לוירג'ינים! רק היום! רק היום!" הוא חייך אלינו חיוך שחור שיניים.

סירבנו בנימוס להצעה האדיבה, והתיישבנו במקומנו, שורה לפני בחור מעצבן במיוחד שהציע לנו להירגע, להניח להיגיון שלנו, וללמוד ליהנות מהטירוף.

 
"טוב, בטח שאתה תהנה", הגבנו בהתמרמרות צינית, "עד סוף הסרט כבר תמצא את עצמך בשירותים עם מישהי"

"אל תדאגו, אני לא אגע באף בחורה היום", הוא גיחך, בעודו מלטף את ברכו של אליאור במבט רב משמעות.

אוי ויי זמיר

"שקט, מתחיל הסרט!" לחשתי כשהמסך עלה, "שקט, עכשיו הוא מתחיל!".

 
כתוביות הפתיחה החלו רצות על המסך, וחבורת אנשים בתלבושות מגוחכות החלה מגששת דרכה לבמה.

 
"רגע, איפה הסרט?!", תהיתי בזעזוע, שעה שהתברר לנו שקאסט שלם הולך לבצע את התסריט המדויק בתוספת אתנחתות קומיות טיפשיות, במטרה למנוע מאיתנו אפילו את ההנאה המינימלית של צפייה בסרט בלי הפרעות.

 
"Slut!!", זעק הקהל לג'נט כל פעם שהבזיקה דמותה על המסך.

 
"Asshole!!", הם בירכו את בראד באקסטזה חסרת מעצורים של שנינות ומרדנות מתפרצת.

 
"אוי ויי זמיר" מלמלנו אנחנו וחפנו פנינו בידינו.

נראה שגם את הזוג שישב מאחורינו החל כל העניין לשעמם, שכן הם פצחו באקט מיני ידידותי לסביבה בלי כל אזהרה מוקדמת.

היינו יכולים להתעלם ולהמשיך לסדר היום, אלמלא הבחינו השחקנים על הבמה בזוג הצעיר, ובמחווה נדירה של הזדהות ורצון טוב, פרצו גם הם באורגיה פרועה לקול צהלות הקהל המשולהב.

"את ממש קטנה"

"לעזאזל עם ה-40 שקל!". ברחנו לרחבה החיצונית, שם התחילה בחורה חביבה בחולצה צהובה זוהרת לפלרטט עם עומר במרץ (חולצה צהובה זוהרת! ברוקי! כמעט שנפלנו לרגליה והתחננו שתקח אותנו בחזרה לכדור הארץ, שם חולצות צבעוניות הן עניין שבשגרה, ולא עילה לנידוי והצמדת הכינוי "פריקית"), והועלתה התהייה איך זה שאני עולה לי"א ועם זאת נראית כאילו זה עתה סיימתי בהצטיינות את גן שרה.

"את ממש קטנה!" הביטו בי בהתנשאות זוג ילדות בנות 13 מקועקעות בשחור מכף רגל ועד ראש.

"צודקות", חייכתי בהשלמה.

 
במקום בו "בגרות" משולה להסתודדות עם בחורים שזה עתה פגשתי בפינות אפלות - אין לי שום בעיה להיחשב קטנה.

 
אין ספק, אין כמו ערב שלם של צפייה בפריקים קשוחים ממזמזים זה את זה למוות תוך בכי על מר גורלם בעולם אפל ועגום זה, כדי לשכנע אותך לבלות בהאזנות חוזרות ונשנות לבריטני ספירס עד סוף ימיך.

ברק פילח את השמיים האפלים

יצאנו מאולם הקולנוע, רגע אחרי שריף-ראף חיסל במחי לייזר חצי מיושבי הטירה, ובראד וג'נט השלימו עם היותם אך ורק נמלים קטנטנות ביקום האינסופי - מה שסוכם יפה יותר על הבמה, כשמג'נטה קפצה בתשוקה על קולומביה וקרעה לה את הבגדים לאות אבל.

 
"לא מאוד סבלנו!". היבטנו זה על זה בחיוך עייף, של כאלו שכבר ראו הכל בחייהם ודבר לא יכול להפתיע אותם עוד. אחח, תמימות יקרה, לאן נעלמת? בטח נשארה באחד התאים בשירותים של רוקי.

 
"היי, לפחות יצאנו מזה בחיים...", גיחכתי אל שותפיי למסע המלבב, רגע לפני שצלצול פלאפון חד קטע את הדממה.

"מה קורה אנה?", נשמע קולה של חברתי כליל מצדו השני של הקו.

 
"הכל בסדר!", עניתי בהקלה, "את לא תאמיני מאיפה יצאתי כרגע...".

"רק רציתי להגיד שאני וקרין הולכות לרוקי בסוף החודש, וחשבנו שאולי בא לך לבוא!", היא אמרה בקול מתכתי וקר. ברק פילח את השמיים האפלים.

 
אני מוכנה להישבע שעכשיו הוא היה אמיתי.