יומנו של תלמיד, פרק א'

כמו רבים מבני גילי גם אני החלטתי להתעלק על הוריי עם תשלומים מופרזים לשיעורי נהיגה. אחרי מסורת משפחתית מפוארת, של אחות שעברה טסט שמיני, אח שעבר טסט 4 ואחות נוספת שעברה טסט ראשון אחרי 115 שיעורים, החלטתי גם אני, הצעיר שבחבורה, לנסות את מזלי ואולי אני אציל את כבודו האבוד של משפחת בנאי.

הכול התחיל בשלהי חודש דצמבר 2003, כאשר הגעתי לזמן של שלושה חודשים לפני יומולדת 17, זמן שלכל הדעות נראה הגיוני ביותר להתחלת שיעורי וסיומם בסביבות יום ההולדת.

הגעתי לשיעור הראשון כולי אחוז התרגשות לקראת הידיעה שסוף סוף אני אחזיק בידי הגה ואף אנהג. נכנסתי לקוקפיט (תא טייס בלע"ז, אני ועולם הדימויים שלי זה משהו נורא), ידי ורגליי החלו לרעוד מהתרגשות שלפתע, פתח המורה בהסבר פשוט על המנוע, תיבת ההילוכים ועל כמה תעסוקות בירוקרטיות שעליי לבצע בהמשך הדרך.

ניסיתי להאזין למורה אבל רוב הזמן הייתי עסוק בלדמיין את עצמי חורך את הכביש ומשאיר לנהגים חסרי הניסיון שמאחורי רק עשן וחול. לאחר כרבע שעה של הסברים מייגעים סוף סוף המורה אמר תתניע!

 
עם יד רועדת יותר מאשר של חולה פרקינסון סובבתי את המפתח ו....כלום. הסתכלתי על המורה במבט לא מבין והמורה מצידו החזיר לי באותו מבט, הוא לא הבין למה אני לא מתניע.

לאחר כדקה (לפי השעון, בשיעור עצמו זה נראה כנצח) של החלפת מבטים הדדית, המורה אמר שצריך לסובב את המפתח עוד שלב.

באותו הרגע הרגשתי יותר טיפש מבלונדינית ממוצעת, אבל התנעתי.... שמעתי את מנוע הדיזל של האוטו נועם ושואג לו כאריה רעב בספארי של רמת גן (המכונית לא פיז'ו).

 
המורה אומר שלב לראשון. מה לעשות? שאלתי בתמימות. המורה ענה, שלב לראשון!

ידעתי שהייתי צריך להקשיב להסברים שלו, חשבתי לעצמי באותו הרגע, אבל טוב, לא משנה, אני אסתדר...

תפסתי את ידית ההילוכים וניסיתי להעביר להילוך ראשון, אני מושך ומושך וההילוך לא זז לו, הוא נשאר תקוע במקומו. שנית, הסתכלתי על המורה במבט מוזר והוא ברוגע ושלווה הסביר לי על דוושה כזו שנקראת קלאץ' (או בעברית מצמד) עד שהבנתי את הסבריו החוזרים של המורה שילבתי לראשון והתחלתי בנסיעה, כולי מאושר על כך שאני נוהג.

 
מכיוון שדיסלקט אנוכי ולא השכלתי להאזין להסבריו הראשונים של המורה, הספקתי לנהוג בדיוק 2 דקות (על השעון, מה לעשות שהייתי צריך לשמוע הסברים 3 וחצי פעמים) וכך אחרי 2 דקות של נהיגה, נגמר לו השיעור.

ויהי ערב ויהי בוקר שיעור ראשון. קבעתי לעצמי שיעור שני והתחלתי לצפות לו, אבל על כך ועוד (תודו שזו סיומת דרמטית) בפרק הבא.