אין קהל, אין מצלמות, אין סימפטיה מצד הכוכבים

תכירו את צפרירית, ילדה קטנה ותמימה בת 14. לצפרירית מותר לראות כל מיני תוכניות נוער וסדרות קיטשיות ב-TV. בעקבות כך, צפרירית לא מסתפקת בביליוני הכוכבים בשמיים, היא מאמצת לעצמה כוכבים, רצוי חושפי תחת, וכוכבות, רצוי בלונד מזוייף וחזה שגדל באורך פלא. כן כן, צפרירית היא עוד מקרה מזעזע של הערצה.

ומה עכשיו? צפרירית שולחת מכתבי הערצה, מתעדכנת ברכילות, ומשתתפת בהגרלות.

 
יומאחד היא זכתה! כן, כן! היא תפגוש את כוכבת ילדותה ונעוריה, את הגורו שלה, בדמות סלבס ידועה בתוכנית מתוקשרת היטב.

 
אז הפגישה הייתה מוצלחת, חיבוקים, חיוכים, בדיחות גיחוכים. ממש צמד חמד זוג יונות. והכל תועד במצלמות לעוד תוכנית/כתבה בעיתון נוער יוקרתית/נחותה.

 
צפרירית הרגישה בעננים, אבל התעלמה מהעובדה שאפילו העננים רחוקים אלפי קילומטרים מהכוכבים.

אז אחרי חודשים היא יצאה עם חברים לסרט, ואולי גם ל"כוס שוקו" באיזה עלק בר אח"כ. ואז זה קורה.

 
בפינה כלשהי בת"א, צפרירית פגשה את חברתה משחר הילדות או במילים אחרות את הכוכבת שהיא כאילו מכירה אישית. (מהתוכנית/כתבה ההיא) והיא ניגשת, כולה התרגשות... ומצפה לכבוד. אבל מקבלת "ילדה, לכי מפה" קריר ואדיש במקום. עולמה חרב עליה.

 
ואז היא הבינה: אין קהל, אין מצלמות, אין סימפטיה מצד הכוכבים, קשה. קשה.

ואני, כאמא מודאגת לצפרירית משלי, תוהה האם זה נכון שהכוכבים מנצנצים רק כשמסתכלים עליהם, וכשמפנים את המבט הם נהיים יותר קודרים מהפנים של סער בדישי, הלא הוא דורון מהשיר שלהם.

ובכלל, האם כשבן אדם נהיה סלברטאי, הוא מאבד את הזכות שבחיוך אנושי?

אני פונה בפניה נרגשת לכל הכוכבים והמטאורים של ארץ ישראל: חייכו אלינו המעריצים, גם כאשר אין אף אחד שינציח את טוב ליבכם. חייכו אלינו גם כשלא בדיוק זיהינו אתכם. חייכו אלינו גם כשנשברת לכם ציפורן. חייכו אלינו, כי גם חיוך של כוכבים לא אמור לעלות כסף, אבל שווה פלטינה.