לשבור את המוסכמות

שעת ערב מאוחרת של יום שישי קייצי ותל אביבי. כאן ברמת אביב, בבניין מוקף גינות, בקומה שאיננה בקרקע ואיננה בגג, בדירה שאיננה גדולה אך דומה שהיא מספיקה, בחדר... חשוך ושקט, אני נמצא. ישוב על כיסא ועיניי במסך, התחלתי לכתוב - אבל ההרגשה... שונה מתמיד: נדמה שהדחף לכתיבה אדיר מכפי שאוכל להתנגד לו - הרגשה שמשהו שונה עתיד להתרחש כאן - ברשומה זו ממש. אך לפני שאעורר את ציפיות הקוראים ואת ציפיותיי שלי... אזכיר לעצמי שפס הכותרת, עדיין ריק. הוא ריק כי אין לי נושא לכתוב עליו, לא רעיון מהפכני לספר עליו ולא הלצה מוצלחת במיוחד שתעורר את צחוקכם.

או שמה?...

כשאני עובר על הרשומות האחרונות שלי אל מול הרשומות הראשונות שלי (אלה שפורסמו), אני מרגיש כסופר המחזיק בחדרו ארון גדול ועמוס בספרים - ספרים שהוא עצמו כתב - כתבים המשקפים את דעותיו ורגשותיו - הוא עצמו. אבל... מסיבה שאינה ברורה למתבונן מן הצד, בחר הסופר לגנוז את יצירותיו, להסתיר אותן מהעולם כשם שהוא מסתיר את עצמו. אם כן, מדוע נגנזו כתביו ונותרו שוממים ומאובקים על מדף הארון? אינני יודע מהי הסיבה של אותו סופר מדובר, אך אולי אוכל לענות עליה אם אענה על השאלה הבאה: מדוע גנזתי אני חלק מיצירותיי? וחמור מכך, מדוע אני גונז רעיונות ורגשות טרם נטבעו על דף הנייר? אם אענה על שאלה זו, הרי שפתרתי את תעלומת הסופר והיצירות הגנוזות. אבל אני, אינני סופר ויצירותיי... אינן יצירות. אני ילד (או אולי כבר לא?...) בן 18.5 מתל אביב - מה לי ולסופר בדיוני שאיננו קיים אלא רק בדמיוני?

אני הוא הסופר ויש לי ארון: בחלק מן המדפים אני מניח את הכתבים שהגיעו ממוחי ובחלק מן המדפים אני מניח את הכתבים שהגיעו מליבי. במגירות התחתונות, אני מניח כתבים שכתבתי לא בדרך הטבעית אלא בדרך של אילוץ עצמי ונסיון ליצור גלים בקרב אלה שיבחרו לקרוא. הארון שלי עמוס... אך אין עליו ספרים - הם, עדיין בראשי או בליבי. הרעיונות שמסתובבים במוחי והרגשות ששוכנים בליבי יכולים להרכיב אינספור רשומות: חלקן מצחיקות, חלקן מעוררות השראה, חלקן יומרניות, חלקן אמוציונליות וחלקן סתמיות לחלוטין אך גם הן שלי הן וממני באו. מדוע גנזתי עד כה את מחשבותיי ולא נתתי להן ביטוי על הכתב?

אם אצטרך להסביר לכם במשפט (או אולי שניים) מי אני, אגיד ככה:

אני מתיימר להיות "בנאדם" כפי שאני רואה אותו,

אני מתיימר לחשוב על דברים שהם "מעבר",

אני מתיימר לשנות ולעצב דברים כפי שאני רואה אותם - מתוך שחצנות מסויימת

אני מתיימר להטיף מוסר לאחרים בדברים בהם חטאתי.

אני עושה כל זאת, בידיעה ש... I`m Only Human

ומכיוון שאני רק בנאדם, גם בי יש: בושה, ריסון עצמי, פחד מביקורת ופחד משבירת האנונימיות.

זה אני - אנונימי לעיתים גם עם חבריי: על הדברים האישיים ביותר שלי אני ממעט לדבר אם בכלל, את תחושותיי אני מעביר במילים מדודות ולעיתים חסרות רגש ומבט עיניי חודרני יותר מאשר הוא מאפשר חדירה.

ומה הוא הבלוג אם לא מבט חודרני וחושף למחשבות שלי? לפחות כך התחיל...

אבל אז, גבר בי הרצון לשתף אחרים: הייתי שולח חברים לקרוא בבלוג שלי - רציתי שיידעו את אשר לא ידעתי להגיד להם במילים. אבל אז... הכתובת נפוצה גם לאותם אנשים שאנחנו לא רוצים שיידעו עלינו פן ישתמשו בידע הזה כנשק נגדנו או אולי יטיחו בנו מילים קשות ומעליבות - רק כדי לפגוע. אלה האנשים אשר גרמו לי לגנוז חלק ממחשבותיי - התביישתי ופחדתי מביקורת והשפלה.

אבל היום החלטתי שעליי להתעלות מעל לבושה, מעל לפחד מביקורת ומעל שבירת האנונימיות... עליי להתעלות ולהביא את עצמי אל הכתוב - כי זה הדבר שאני באמת רוצה לעשות. הבנתי שאפשר לכתוב מהלב אך תחת מעטה של מטאפורות ודימויים אשר לא יסגירו את האמת אלא רק ישקפו אותה. האם אני מסוגל לכך? אניח מקווה שכן. האם זו תחילתה של קריירת כתיבה? סביר שלא...

הצבא מתקרב ואיתו הגיוס לממר"ם (יחידת המחשבים של צה"ל), בתכנון: קצונה וחתימת קבע (לא ממושך) על מנת לצאת לאזרחי בתור קצין בכיר בממר"ם ועל ידי כך, להיות עם עבודה איכותית ומשתלמת כבר בשנות העשרים לחיי. מכאן והלאה, אין תכנון... אם לא ארצה, לא אמשיך במחשבים ואז.. אינני יודע לאן פניי מועדות אך דבר אחד אני רוצה כבר היום: טור אישי באחד מהעיתונים הגדולים - במה לפרסם רעיונות: להצחיק אנשים, לרגש אנשים ולתת להם את המציאות כפי שאני רואה אותה על מגש של כסף.

הריסון העצמי הוא האוייב הגדול ביותר לא רק של סופרים ומשוררים אלא של כולנו. כולנו נאלצים "להסתיר" את עצמנו בכל מיני סיטואציות, אם זה באמירת שקרים לצורך המטרה או אם זה בהשמת תחפושות על עצמנו.

לעיתים, אנו נוטים להתערה בסביבתנו יותר מכפי שאנו צריכים. בעוד שיש מוסכמות ונורמות חברתיות ששווה וצריך לכבדן וללכת לפיהן, ישנם דברים בהם אנו צריכים לנפץ את המוסכמות ואולי אף ליצור מוסכמה חדשה. ובתוך כך, לעודד אחרים לשבור את המוסכמה שיצרנו, לעודד אותם להתווכח איתנו ולהטיל בנו ספק. עלינו להיות מנהיגים - כולנו. עלינו לבחור תמיד בדרך הניראית לנו המתאימה ביותר לנו ולא לחברה גם אם לא הרבה אנשים פסעו בה. ארחיק לכת ואומר: עלינו ליצור דרכים משלנו ולעודד יצירה של עוד דרכים כאלה - זוהי המשמעות של אינדיבידואליזם בעיניי.

פרנק סינטרה היה שר: I did it, my way.

וזהו נדרי לחיים: גם אני, אעשה זאת בדרך שלי.